סודות מבפנים: הבכירים שמספרים למה בעצם לא תקפנו באיראן עד עכשיו

במשך חודשים ארוכים התנהלו במערכת הביטחון הכנות שקטות. בישראל האמינו כי איראן מתקרבת לנקודת האל־חזור, מפקדים הונחו להציב כוחות ברמת כוננות גבוהה, ולעתים היה נראה שזה עניין של שבועות, אולי ימים, עד שהפצצות יתחילו לנחות שם.

תיאור המצב הזה אולי נשמע כאילו לקוח מהמציאות הנוכחית, אבל האמת שהיא שהוא לגמרי נחלת העבר, אי שם בשנים 2011-2010. מאחורי אותה דחיפה לתקיפה עמדו אז ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, שניהם סברו כי חלון ההזדמנויות לפעול בצורה חד־צדדית הולך ונסגר. מבחינתם, בדומה לתחושה שחלקו רבים בתקופה הנוכחית, היה זה רגע של "עכשיו או לעולם לא".

אך בניגוד למציאות הנוכחית היו גם לא מעט מתנגדים. חלק מהם היו שלושה מהאנשים החזקים בישראל באותן שנים: הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ראש המוסד מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין. הם טענו שאין מוכנות צבאית, שהתקיפה עלולה להוביל למלחמה אזורית כוללת, שהיא לא תצליח לעצור את הגרעין לאורך זמן, ותבוצע ללא גיבוי אמריקאי - דבר שעלול לבודד את ישראל ולפגוע בביטחונה בטווח הארוך.

גם בוושינגטון עקבו בדאגה. ממשל אובמה הפעיל לחץ כבד על ירושלים שלא לצאת למהלך חד־צדדי, האיומים על סנקציות בינלאומיות החלו לפעול בעוצמה גוברת, ובישראל גבר הקול שדרש לתת לדיפלומטיה עוד צ'אנס. בסופו של דבר התקיפה לא יצאה אל הפועל. ייתכן שהלחץ הבינלאומי הכריע, ייתכן שעמדת צה"ל והמוסד בלמה את ההרפתקה, וייתכן שהערכות מודיעין חדשות שכנעו את הממשלה להמתין. כך או כך, ישראל חזרה צעד לאחור והעולם המשיך אל הסכם הגרעין של 2015.

 דן מרידור לצד ברק אובמה בפסגה לביטחון גרעיני ב-2010. ''ההבדל כיום שהוא שנתניהו קיבל את אישור טראמפ'' / צילום: ap, Susan Walsh

הדוגמה הזאת רחוקה מלהיות יחידה. כבר 20 שנה שבישראל קיימות תוכניות ממשיות לתקיפת הגרעין האיראני. חלקן אכן בוצעו מתחת לרדאר, וחלקן כמעט ויצאו לפועל - אך נדחו ברגע האחרון. למה זה קרה, מה הייתה עמדת האמריקאים לאורך השנים והאם בדיעבד זו הייתה טעות?

מבצעי מודיעין נועזים

ניסיונות התקיפה באיראן קודמות גם לשלטון נתניהו. למעשה, ראש הממשלה הראשון שניהל פעילות התקפית ממשית כלפי איראן היה אריאל שרון, שבשנת 2005 אישר לראש המוסד דאז מאיר דגן לפעול באמצעים מתוחכמים על אדמת טהרן.

אילן כפיר, שחקר את ניסיונות התקיפה האלה והציג אותם בספרו "סופה בדרך לאיראן", מספר כי התקיפות בראשיתן התאפיינו במבצעי מודיעין נועזים שנוהלו מרחוק. הן כללו למשל את תולעת הסטקסנט, שהשביתה ב־2010, באמצעות סייבר, את פעילות הצנטריפוגות במתקן ההעשרה בנתנז, ועיכבה את פעילותו למשך שלוש שנים. לאחר מכן הגיעה סדרת פעולות התנקשות במדעני הגרעין בירי מטווח קצר או בהצמדת פצצות למכוניותיהם.

עם זאת, כל אלה נעשו בפעולות מודיעיניות כירורגיות ולא כחלק ממתקפה צבאית. מי שנתן לתוכניות התקיפה נופך צבאי היו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ושר הביטחון שלו אהוד ברק, ששאבו עידוד מהצלחת תקיפת הכור הסורי בדיר א־זור ב־2007. באותה התקופה הוקם בפורדו מתקן העשרה מבלי שבישראל הבחינו כך. אך ההחלטה של איראן לוותר על כורים גרעיניים מעל האדמה ולבזר את פרויקט הגרעין בין כמה מתקנים תת־קרקעיים בלתי נגישים הטרידה מאוד את מנוחתם של הקברניטים.

ברק זימן את ראשי מערכת הביטחון וביקש מהם להכין תוכנית מגירה לתקיפת הגרעין האיראני בעוד שנה או שנתיים, אם וכאשר יגיע מידע מודיעני שלפיו הוא נכנס לשלב מתקדם. מאז ועד 2012 הכתיבה תפיסת הביטחון תסריט של התקפה שצפויה לדחות את פרויקט הגרעין רק בכמה שנים, ולא למנוע אותו כליל, מתוך הבנה שהרכבת כבר יצאה לדרך. יציאתו המוקדמת של אולמרט לנבצרות ועלייתו של נתניהו לכהונה שנייה הכניסו את התוכניות לשלב נוסף.

הדרג הצבאי בלם

באופן מפתיע, בשנת 2009 החליט נתניהו למנות את ברק לשר הביטחון שלו. במשך שלוש השנים שבהן הוא היה בן בריתו הפוליטי יזמו השניים שלוש תוכניות תקיפה נפרדות, שלא הגיעו לכדי מימוש ולמעשה כלל לא הגיעו לאישור הקבינט. למעשה, בשנים 2012-2010 ישראל הייתה קרובה מאי פעם למתקפה צבאית מלאה נגד איראן. נתניהו, ברק ואביגדור ליברמן תמכו, אך כאמור, משהתברר להם מהרמטכ"ל גבי אשכנזי כי אין לצבא יכולת מבצעית לנהל את התקיפה, התוכנית לא קודמה.

"גם אם קיימת תמיכה מקיר לקיר בתוכנית - מה שלא היה - ברגע שהרמטכ"ל, שהוא האחראי המבצעי על הוצאת התוכנית לפועל, אומר שאין מוכנות מבצעית, אין שום דבר שאתה יכול לעשות בנידון", אומר לגלובס גורם שנכח בחדר. "אלא אם כן אתה מחליף אותו, אבל את זה מובן שלא ניתן היה לעשות. חוקית נתניהו וברק היו יכולים להורות לו לבצע את המשימה, אבל היו לוקחים על עצמם סיכון אישי אם זו הייתה נכשלת".

מי שעוד היה שם באותה התקופה הוא יעקב עמידרור. כראש המטה לביטחון לאומי באותן שנים, וכאחד מהאנשים הקרובים ביותר לנתניהו בתהליך קבלת ההחלטות, הוא מנסה להסביר איך הכול התחיל. "כבר ב־1994 חטיבת המחקר באמ"ן איתרה מידע על תוכנית הגרעין האיראני. האמריקאים לא קנו את ההערכה שלנו", מספר עמידרור, שמשמש כיום כחוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ובטחון (JISS).

 אלוף (מיל') יעקב עמידרור / צילום: באדיבות מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

"בשנת 2010 נתניהו החליט שצריך לפעול בצורה הרבה יותר אקטיבית והחל לקדם תוכנית תקיפה. אלא שכל ראשי מערכת הביטחון, בגיבוי של הנשיא דאז שמעון פרס, התנגדו למהלך ופעלו להכשיל אותה. הם ניסו להשפיע על דעת הקהל הישראלי, שיתנגד לפעולה כזו, ועבדו גם עם האמריקאים, תחת נשיאותו של ברק אובמה שממילא היה נגד התקיפה".

היית שם בחדרים הסגורים. מה בעצם היו הטענות שלהם?
"היו להם הרבה טענות - שזה לא יצליח, שהסכנה גדולה מדי, שהפגיעה בעורף תהיה קשה מדי ועוד ועוד".

מה הייתה עמדתך כראש המל"ל?
"אני תמכתי מאוד בתקיפה ואמרתי את זה לכולם שם. לא שכנענו את אנשי מערכת הביטחון, חשבתי שהם טועים לחלוטין. זכורות לי שיחות עם דגן ואשכנזי - אמרתי להם שהם טועים אבל זה לא עזר. רעיון התקיפה ירד מהשולחן".

האמריקאים התנגדו

שנה לאחר מכן ניסו נתניהו וברק להתניע את המהלך שנית, הפעם עם הרכב שונה בצמרת גופי הביטחון. את אשכנזי החליף בני גנץ כרמטכ"ל ואת דגן החליף בראשות המוסד תמיר פרדו. בניגוד לקודמו, גנץ הצהיר שהצבא יהיה מוכן לבצע את המשימה ולא עורר התנגדות. עם זאת, הפעם ההתנגדות הגיעה מהדרג הפוליטי.

פורום השביעייה, הפורום המצומצם שפעל לצדו של הקבינט, התכנס באותם ימים והסתכם בתיקו: נתניהו, ברק וליברמן תמכו בתקיפה, בוגי יעלון נותר ניטרלי, ואילו דן מרידור ובני בגין התנגדו בשל ההתנגדות האמריקאית הנחרצת למהלך, וגם השר מש"ס אלי ישי לא היה בעד, זאת לאחר שהרב עובדיה יוסף השתכנע כי עשרות אלפי ישראלים יהרגו במבצע. כדי לשבור את ההתנגדות הביא נתניהו את שר האוצר ואיש אמונו יובל שטייניץ - אולם לתדהמתו של ראש הממשלה השר התנגד בהשפעת כמה בכירים, בהם ראש האגף המדיני ביטחוני במשרד הביטחון דאז עמוס גלעד. ברק וליברמן התקשו אז להבין מדוע בכירים שהיו אז קרובים לנתניהו - כמו יעלון ושטייניץ - התנגדו למהלך. כך נטרפו הקלפים והתוכנית המתינה שנה נוספת.

ב־2012 שוב זיהו נתניהו וברק הזדמנות לתקוף, וביקשו מארה"ב - מבלי להסביר - לדחות תרגיל צבאי גדול ומשותף שהיה אמור להיערך באותה התקופה. האמריקאים הסכימו, התרגיל נדחה לאוקטובר אותה השנה, אבל מסיבה כלשהי התעוררה כוננות בצד האיראני - דבר שסיכן את התקיפה. עד שהיא הוסרה, נכנסה ישראל שוב לחלון זמנים בעייתי מבחינת התרגיל הצבאי שנדחה. מיד לאחריו התקיימו הבחירות לנשיאות בארה"ב. על פי אילן כפיר, נתניהו ורון דרמר, ששימש אז כיועץ מדיני בכיר לראש הממשלה, קידמו תקיפה באיראן דווקא בתקופת הבחירות כדי לחשק את אובמה ולהביא אותו להצטרף אליה בסופו של דבר, אך ברק התנגד למהלך.

דן מרידור, שהיה חבר בפורום השביעייה כסגן ראש הממשלה והשר לענייני מודיעין, מסביר: "למרות הצגת הדברים כאילו קונסטלציות פוליטיות הן שאפשרו תקיפה עכשיו ולא אפשרו אותה קודם, מה שמנע מאיתנו לאשר תקיפה היה בעיקר העובדה שארה"ב התנגדה למהלך".

"לכל משך הניסיונות של נתניהו ליזום תקיפה באיראן באותן שנים עמד הסירוב של נשיא ארה"ב ברק אובמה למהלך", אומר כפיר. "הוא היה מתנגד חריף וטען שבאמצעות פתרון דיפלומטי ניתן יהיה לוודא ש־30 שנה לא תהיה לאיראן האפשרות לייצר נשק גרעיני. נתניהו ביקש שוב ושוב אמצעים מיוחדים ופצצות, ואובמה סירב בעקשנות, ומערכת היחסים בין השניים התפוצצה. ברק היה אהוד יותר על הנשיא, אבל גם לו אמר אובמה יום אחד: אם בריון מכה ילד מסכן בבית הספר, הוא יכול לסמוך על אחיו הגדול שיגיע לעזור לו אחרי שעות הלימודים. הילד המסכן הוא ישראל, והאח הגדול שיושיע אותו במקרה הזה היא ארה"ב".

בשיחה עם גלובס מספר ברק: "אמרתי באותה השיחה לאובמה - 'לא ניתן להמתין לאחר הצהריים. כאשר יגיע רגע ההחלטה דבר לא ישחרר אותך מאחריות לעשות את מה שטוב לארה"ב ולאינטרסים שלה. לכן בשעה הקריטית לא נוכל לסמוך עליכם או על שום מדינה אחרת בעולם'. הוא קיבל את מה שאמרתי, למרות שאמר שזו תהיה טעות קשה מבחינתנו".

אחת מנקודות המחלוקת עם ארה"ב, מסביר ברק, נגעה להתרעה המוקדמת שביקשה ארה"ב לקבל על תקיפה. שר ההגנה דאז ליאון פאנטה דרש הודעה של עד שבועיים מראש. "אמרתי לו: לא תקבל אפילו 24 שעות מראש. אבל פאנטה הסביר שכדי להגן על הנכסים האמריקאיים באזור ולהזיז סוללות פטריוט מאירופה למזרח התיכון ייקח זמן. הוא לא אמר לנו 'אל תעזו לתקוף', רק הסביר את המחירים".

"כעת זה נראה שנתניהו השיג את אישורו של הנשיא טראמפ", מסכם מרידור, "וזה בעצם ההבדל המרכזי בין אז להיום. זאת מלבד, כמובן, היכולות המודיעיניות, הטכנולוגיות והמבצעיות שהשתכללו ושלוחי איראן באזור שנחלשו מאוד".

"ביטול ההסכם היה טעות"

לאחר הניסיונות ב־2012 לא הוכנו תוכניות תקיפה משמעותיות. למורת רוחו של נתניהו, אובמה חתם ב־2015 על הסכם הגרעין, שבו הסכימה איראן שלא להעשיר אורניום ברמה הגבוהה מ־3.75%. זאת עד שארה"ב בראשות טראמפ פרשה ממנו ב־2018. האם היה זה מהלך נכון? "אין ויכוח על כך שביטול ההסכם היה טעות כי במבחן הזמן האיראנים האיצו מאוד את העשרת האורניום ל־60%, סף שמאפשר פריצה מהירה לפצצת גרעין בתוך מספר שבועות", אומר כפיר.

כך או כך, כידוע, בסופו של דבר יצאה ישראל לפני כשבועיים למבצע עם כלביא. "עד 7 באוקטובר איש בישראל לא רצה לתקוף בשום מקום, אבל משהו השתנה אצל כולנו באותו היום", מצביע עמידרור על נקודת המפנה. "תראה, כל מי שאומר שאין לישראל אסטרטגיה במלחמה פשוט לא מבין על מה הוא מדבר - כבר ב־10 באוקטובר 2023 נתניהו קיבל החלטה ששינתה את כל המערכה. הוא החליט לא לנצל הזדמנות לתקיפה משמעותית בלבנון ובמקום זאת לרכז מאמצים ולעבוד בשיטת קילוף הבצל - התחלנו עם חמאס, ריסקנו אותם, אחר כך עברנו לחיזבאללה, עד שהגענו לאיראן במצב הרבה יותר נוח".

"מדובר בהישג מודיעיני, פרי של תכנון מרחיק ראות וביצוע נחרץ", אומר ברק. "הוא מחזק את ההרתעה, את מעמדה של ישראל בעולם ואת הביטחון העצמי של האזרחים. הצירוף של כלי הנשק האוויריים שמאפשרים פגיעה מרחוק, היצירה של העליונות האווירית, וכמות המודיעין הגדולה מספקים לנו יתרון שלא היה לנו אז".

"כעת צריך לוודא שאיום תוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים מוסרים עד תומם", מסכם עמידרור. "אם יש לקח כמעט מוחלט מהמלחמה של אברהם אבינו בחמשת המלכים ומקרבות חניבעל ברומא זה הלקח של ניצול הצלחה. קרי, אל תרפה מהאויב עד הכנעתו, כי אם לא כן הוא ישוב ויגבה ממך מחיר כפול".