במשך 38 שנה היא התגוררה עם בעלה בדירה הזו. אז למה תקבל רק 15% ממנה?

בית הדין הרבני הגדול קבע שצו ירושה גובר על צו קיום צוואה, במחלוקת על דירה ברעננה. בפועל, הדיין הרב מימון נהרי החליט על פשרה: גרושתו של הבן זכאית ל-15% מהדירה; בעלה לשעבר וארבע אחיותיו יקבלו 17% כל אחד.

ההורים המנוחים רכשו את הדירה ב-1986 ובמקביל חתמו על צוואה לפיה הם מורישים אותה רק לבן. הלה התגורר בה עם רעייתו במשך 38 שנה עד שנפרדו, בעוד ההורים התגוררו ברמת גן. האב נפטר בשנת 1990, ושמונה שנים מאוחר יותר אישר בית המשפט את בקשת הבן לוויתור על זכויותיו בדירה לטובת אמו.

לאחר פטירת האם ב-2008 ולבקשת כל ילדיה, הוציא בית הדין הרבני בנתניה שני צווים סותרים. האחד אישר את צוואתה ולפיה הדירה ברעננה תעבור לבן, והשני - צו ירושה ולפיו כל העיזבון יחולק בשווה בין חמשת הילדים.

כשהתגרשו הבן ורעייתו, טענה האחרונה שיש להעדיף את אישור הצוואה לגבי הדירה שבה התגוררו. כך היא אמורה לקבל את מחציתה. הלה טען כי צו הירושה גובר, כך שחלקו בדירה רק 20%, וחלקה של גרושתו 10%. בית הדין בנתניה קיבל את עמדת האישה, אך בית הדין הגדול קיבל את ערעור הבן והאחיות.

לדברי הרב נהרי, אמנם יש תמיהות לגבי התנהלות שני בני הזוג, אך אלו שלגבי האישה משמעותיות בהרבה. לדבריו, לכל היותר יכולה האישה לקבל 25% מהדירה ברעננה כי האם הורישה לבנה את חלקה, ולא את חלקו של בעלה המנוח.

לשיטת הבן גרושתו זכאית רק ל-10%, ומאחר שהתמיהות עליה רבות יותר - הרי שהפשרה צריכה להיות קרובה יותר לשיטתו. מכאן ההחלטה על 15%. זאת, לצד הראיות שההורים התכוונו להעניק לכלתם רק זכויות מגורים בדירה ולא בעלות.

האישה עתרה לבג"ץ ולדברי עוה"ד בועז קראוס ועמית אלזם המייצגים אותה, "מדובר בסוגיה אזרחית מובהקת, והחלת הדין הדתי בניגוד לדין האזרחי המחייב מהווה חריגה מסמכות".

משמעות הפסיקה: כאשר ניתנים פסקי דין סותרים וקשה להכריע במישור העובדתי, יעדיף בית הדין את דרך הפשרה.

מספר תיק: 1508869/1

שופט בית משפט השלום בתל אביב ליאור גלברד פסל הסדר פשרה בתביעה ייצוגית בתחום הספאם, תוך ביקורת חריפה על התובעים (שני עורכי הדין המרבים להגיש תביעות כאלה) ובאי כוחם. הוא אף חייב אותם בהוצאות אישיות של 7,500 שקל לטובת אוצר המדינה בשל שימוש לרעה בהליכי משפט.

התביעה הוגשה נגד חברה לשירותים פיננסיים, בטענה שהציעה שירותיה למי שלא התירו לה להתקשר אליהם. על פי הסדר הפשרה, מדובר ב-9,765 איש, שיקבלו פיצוי בדמות הרצאות של החברה ופגישות עם נציגיה ("פיצוי הטבות"). לעורכי הדין התובעים יינתן גמול של 40 אלף שקל, ולבאי כוחם שכר טרחה של 80 אלף שקל.

גלברד אומר, כי על פניו מדובר ב"מצג של הטבות משמעותיות לחברי הקבוצה שיצדיקו את פסיקת הגמול ושכר הטרחה... מבלי שנשמרו האינטרסים הבסיסיים ביותר של חברי הקבוצה ומבלי שנשמר האינטרס הציבורי שההסדר יקיים את תכליות חוק הספאם". מדובר בהודעות ספאם ברף גבוה של חומרה, שנשלחו תוך טשטוש זהות השולח כדי שלא ניתן יהיה לתבוע אותו.

הפיצוי המוצע הוא זניח, עלותו לנתבעים היא אפסית, והוא כרוך בכך שהנפגעים המקוריים יקבלו עוד הודעות ממי שאינם מעוניינים בשירותיו, הוסיף גלברד. מה שהוצג כפיצוי בשווי של 1.5 מיליון שקל, הוא לכל היותר בשווי של כמה רבבות שקלים, ועשוי לשמש ככלי שיווקי בחסות בית המשפט. בא כוח התובעים לא ידע לומר כיצד נקבע מספר חברי הקבוצה ולא היו בפיו תשובות לשאלות נוספות, ציין גלברד. עורכי הדין התובעים לא בדקו בעצמם את התמורות המוצעות, אף שהיו יכולים לעשות זאת בקלות. כל אלו מובילים למסקנה, כי נפל כשל בייצוג וכי נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט.

עו"ד רוית קורן-פרי ממשרד פירון אומרת, כי פסק הדין מעביר מסר ברור ולפיו לא כל פשרה תזכה לאישור. בתי המשפט אינם פוסלים פיצויי הטבות, אך מצפים להצדקה עובדתית ומשפטית ברורה, ובהחלט ייתכן שלא יאשרו פיצוי שאינו ניתן למדידה, או כזה התלוי בהתקשרות עם הנתבע. "עידן הפשרות הגנריות הסתיים, והחל עידן של דיוק, אחריות ושקיפות", היא מוסיפה.

משמעות הפסיקה: בתי המשפט יבחנו לעומק הסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות, ולא יהיו חותמת גומי כאשר הללו אינם משיגים את מטרתם.

מספר תיק: ת"צ 16780-06-23

שופטת בית המשפט העליון רות רונן דחתה את ערעורה של חברת יצחק י.גליק על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בו נדחתה תביעה לפיצוי על עיקול נכסיה בידי רשות המיסים.

פקיד שומה ירושלים דרש מהחברה 5 מיליון שקל בגין השנים 2012-2011. היא הגישה ערעור ובמסגרתו הוטלו עיקולים על מקרקעין שלה. בית המשפט קבע שהחברה אינה חייבת במס בגין שנים אלו והעיקולים בוטלו. החברה ביקשה מבית המשפט לפסוק לה הוצאות בסך 343 אלף שקל, כמו גם פיצוי בלתי מוגדר בטענה שהעיקולים הקשו על פעילותה ופגעו בשמה הטוב.

בית המשפט המחוזי (השופט אביגדור דורות) דחה את התביעה. נימוקו העיקרי היה, שאין בסיס לפסיקת פיצויים במקום בו לא ניתנה התחייבות עצמית של רשות המיסים. העיקולים הוטלו על בסיס סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, שאינו מצריך התחייבות עצמית או הפקדת ערובה, שכן הכללים החלים על סעדים זמניים - אינם חלים על ערעורי מס הכנסה.

לדברי רונן, אין צורך להכריע במחלוקת העקרונית בנוגע לאפשרות לתבוע פיצוי על עיקולים שהטילה רשות המיסים. זאת, מכיוון שהחברה לא סיפקה בסיס ראייתי מינימלי לנזקיה הנטענים. היא טענה בצורה כללית, שהנזק היה בדמות "הוצאות עקיפות בסכומים משמעותיים בגין הטלת העיקולים, שכן הטלתם הקשתה על פעילותה בפן התזרימי וכן בשמה הטוב מול לקוחותיה ומול נותני האשראי שלה". אבל היא לא עמדה אפילו ברף המינימלי של הוכחת הנזקים.

לגבי הוצאותיה של החברה בהליך מציינת רונן, כי עמדתה לא הייתה ברורה: תחילה תבעה כאמור הוצאות בסכום נקוב, אבל בדיון בעליון היא ביקשה לפסוק לה "הוצאות משפט על הצד הגבוה". מכל מקום, גם בנושא זה דינו של הערעור היה להידחות: היה עליה להוכיח קשר סיבתי בין העיקולים לבין ההוצאות, ובכך לא עמדה. יתרה מזאת: מדובר בהוצאות של הערעור כולו, ובפסק הדין בתיק כבר נקבע שכל צד ישא בהוצאותיו. את החברה ייצגו עוה"ד אסף אייזנברג ורני שורץ, ואת רשות המיסים - עו"ד חן אבידוב.

משמעות הפסיקה: לא הוכרעה השאלה האם ניתן לקבל פיצוי על עיקול מס; כתמיד, מי שטוען לנזק - חייב להוכיח אותו.

מספר תיק: רע"א 22577-03-25