המשביר חידשה חברות במועדון אוטומטית. בכמה תפצה את הלקוחות?

"על המבטח לשאת לא רק בהוצאות המשפט שהוציא המבוטח, אלא גם בהוצאות משפט בהן חויב המבוטח לטובת הצד שכנגד", כך קובע לראשונה שופט בית המשפט העליון יחיאל כשר. זוהי ההלכה המחייבת ליישום סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, ולפיו "ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות שעל המבוטח לשאת בשל חבותו, והוא אף מעל לסכום הביטוח".

כשר דחה את ערעורה של חברת AIG, שחויבה לפצות קטינה שנכוותה בבית בן משפחה שאותו ביטחה, ולשלם גם את ההוצאות המשפטיות שלה (ולא רק של בן המשפחה). השופטים יעל וילנר ואלכס שטיין הסכימו עם כשר.

חברת ביטוח חייבת לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המבוטח, אך השאלה שעמדה להכרעה כעת הייתה האם היא חייבת לכסות גם את ההוצאות המשפטיות של הניזוק, שהמבוטח חויב בכיסוי הוצאותיו. כשר השיב בחיוב על שאלה זו, ואף קבע שהחיוב יחול גם במקרה בו סכום ההוצאות גבוה מהסכום הנקוב בפוליסה.

תכליותיו של סעיף 66 הן הקטנת נזקו של המבוטח, והגנה עליו אם אינו יודע שהוא עלול להתחייב לשאת גם בהוצאותיו המשפטיות שלו עצמו. המסקנה של כשר: "המבוטח הבלתי־מיודע, עליו ביקש המחוקק להגן, עלול שלא לדעת כי לצד הסיכון לחבות בגין קרות מקרה הביטוח, אותו העביר למבטח במסגרת חוזה הביטוח, קיים גם סיכון כי ייאלץ לנהל הליך משפטי ולשאת בעלויותיו, לרבות עקב פסיקת הוצאות לטובת הצדדים שכנגד. יתרה מזאת, דומה כי המבוטח הטיפוסי עלול להיות מודע אף פחות לאפשרות כי ייאלץ לשאת בהוצאות שייפסקו לטובת הצד שכנגד, מאשר לאפשרות כי ייאלץ להוציא את הוצאותיו שלו לשם ניהול ההליך המשפטי".

כך גם לגבי הקטנת הנזק: "הפעולה להקטנת הנזק הינה עצם ניהול ההליך המשפטי. מאמץ להקטנת הנזק, באמצעות ההליך, כרוך מעצם טבעו בהוצאות המשפטיות של המבוטח ובסיכון שהמבוטח ייאלץ לשאת בהוצאות המשפטיות של הצד שכנגד".

עוד קבע כשר, כי סכום ההוצאות שפסק בית המשפט לטובת הניזוק ייחשב לסכום סביר בו ישא המבטח, ואין לדון מחדש בסבירותו.

משמעות הפסיקה: הרחבת האחריות שעל חברות הביטוח והקלה למבוטחים ולניזוקים.

מספר תיק: ע"א 405/23

המשביר תפצה את לקוחותיה ב-6.75 מיליון שקל על חידוש חברות של חלקם במועדון הלקוחות שלה ללא קבלת הסכמתם המפורשת. כך קובע הסכם פשרה בתביעה ייצוגית, שאישרה שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, מיכל נד"ב.

נאוה אטד וצפריר ברזילי טענו, כי הרשת מחדשת אוטומטית את החברות מדי שנה תמורת תשלום של 100 שקל, בלא הודעה מתאימה כנדרש. המשביר טענה, כי המידע על החידוש נמסר הן בעל פה והן בכתב בעת ההצטרפות למועדון, ואף מופיע בהודעות החיוב החודשיות. ההסכם גובש בהליכי גישור בפני השופטת בדימוס הילה גרסטל, והוא כולל שיפור היידוע בעתיד לגבי חידוש החברות (שייעשה לקראת מועד החידוש בהודעות ובמסרונים), וכן פיצוי ללקוחות הקיימים של המשביר.

הצדדים הסבירו, כי איתור מי שחברותם במועדון חודשה ללא הסכמתם ייגרור עלות גבוהה מהפיצוי שנקבע. ההנחה היא, כי מאחר שבמקרים רבים חברי המועדון הם לקוחות חוזרים, יינתן לכל הפחות פיצוי חלקי למי שאכן נפגעו במישרין.

הפיצוי יינתן בשני מסלולים, לבחירת הלקוח: חידוש חברות אוטומטי לשנה הבאה ב-75 שקל בלבד, או הנחה של 20 שקל בקנייה הראשונה בחנויות הרשת. המשביר העריכה, כי יידרשו שנה וחצי להשלמת הפיצוי; במידת הצורך תוארך התקופה בחצי שנה, ואם ייוותר סכום שלא ינוצל - הוא יועבר לקרן התביעות הייצוגיות שבמשרד המשפטים (המשתמשת בכספים למטרות ציבוריות). עוד הוסכם, כי אטד תקבל גמול של 100 אלף שקל וברזילי יקבל גמול של 80 אלף שקל. עורכי דינם, משרד רפפורט-לוין-ביטון, יקבלו שכר טרחה של 1.17 מיליון שקל.

נד"ב מציינת, כי למרות שורה של אורכות, הייעוץ המשפטי לממשלה לא הגיב על ההסדר, ולכן הוא אושר בלא התייחסותו. היא גם קיבלה את עמדת הצדדים, כי מאחר שההסדר גובש בפני גרסטל, אין צורך למנות לו בודק. "הסדר הפשרה מגשים את תכליות חוק תובענות ייצוגיות, חוסך את המשך ההתדיינות המשפטית, משיג את יעדי בקשת האישור ומביא למימוש זכות הגישה לערכאות של חברי הקבוצה", קבעה. את המשביר ייצג משרד פרידמן-אברמזון.

משמעות הפסיקה: חברות נדרשות לתת הודעה ברורה על חידוש החברות במועדון הלקוחות.

מספר תיק: ת"צ 37006־12־22

חברת האנרגיה דור אלון תשלם למעלה מ-5 מיליון שקל לבני משפחת אבו-מוח מהיישוב בקעה אל־ע'רבייה, בשל הפעלה שלא כדין של תחנת הדלק שבבעלותם במשך שש שנים (2020־2014). כך קבע שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, יונה אטדגי.

בית המשפט המחוזי כבר קבע בשנת 2018 כי דור אלון לא הייתה רשאית להפעיל את התחנה בשנים אלו. היא עשתה זאת על פי הסכם עם חברת דיזול, אליה העבירה משפחת אבו-מוח את הפעלת התחנה בשנת 2009. הסכם זה היה עד תחילת 2014 ובית המשפט מצא, כי דור אלון ודיזול לא היו רשאיות להאריך אותו. היא פינתה את התחנה בשנת 2020, לאחר שבית המשפט העליון הציע לה לחזור בה מערעורה על פסק הדין. השאלה שעמדה להכרעה כעת הייתה מהם דמי השימוש שבהם יש לחייב את דור אלון.

אטדגי קיבל את עמדת אבו־מוח, לפיה הבסיס לחישוב הוא דמי השכירות ששילמה דור אלון לדיזול דאז - 65 אלף שקל לחודש, ובסך הכל 3.5 מיליון שקל (בתוספת מע"מ). לדבריו, החברה לא הוכיחה את טענתה כי סכום זה כלל רכיבים מעבר לדמי השכירות; היא עצמה תבעה בשעתו את אבו-מוח על בסיס אותו סכום.

עוד נדחתה טענת דור אלון, לפיה יש לקזז מן הסכום 550 אלף שקל שהשקיעה בתחנה, שכן בפסק הדין הקודם כבר נקבע שאבו־מוח אינם חייבים להשיבו. אטדגי גם קבע, כי על התביעה לא חלות התיישנות או שיהוי כפי שטענה דור אלון.

אבו-מוח תבעו 6 מיליון שקל, כולל מע"מ, הצמדה של 80% מעליית המדד וריבית פיגורים גבוהה בשיעור שנקבע בהסכם בין דור אלון לבין דיזול. אטדגי קיבל במלואה את התביעה לגבי סכום החוב, המע"מ וההצמדה ־ אך קבע שתתווסף ריבית נמוכה יותר, לפי חוק פסיקת ריבית. מאחר שדור אלון "הרבתה בהעלאת טענות, שלא היה להן כל סיכוי להתקבל, גם במסגרת סיכומיה", היא חויבה בהוצאות בסך 150 אלף שקל. את אבו-מוח ייצג עו"ד רוני מישקובסקי, ואת דור אלון - עו"ד אורי ששון.

משמעות הפסיקה: הסגת גבול תביא לחיוב בפיצוי ריאלי לבעלים.

מספר תיק: ת"א 38877־01־21