הסטודנטים היהודים כבר לא רוצים את הרווארד. אלו היעדים החדשים

על רקע המלחמה המתפתחת ללא הרף, עדשת התקשורת העולמית חושפת נקודות מבט ייחודיות על מה שקורה בארץ. מניתוחים של מומחים בינלאומיים, פרשנויות מזווית אחרת וגם סיפורים קטנים מישראל שנעלמים מן העין - בכל יום נגיש לכם סקירה יומית קצרה מן הנכתב בתקשורת העולמית על ישראל במלחמה, כדי לנסות ולפענח איך דברים מפה נראים מעבר לים.

הכתבות שאנחנו מציגים במדור לקוחות מתוך עיתונים גדולים בעולם, ואינן משקפות בהכרח את תפיסת העולם של גלובס.

● הפרשן האמריקאי הבכיר: "ישראל הופכת למדינת מצורעת"
● לאחר שהסתערו על משרדו: נשיא מיקרוסופט הודה כי החברה פתחה בבדיקת הפעילות בישראל

1בגלל האנטישמיות: "סטודנטים יהודים מתרחקים מאוניברסיטאות העילית"

מאז המהומות בקמפוסים בארה"ב אחר ה-7 באוקטובר, יותר ויותר סטודנטים יהודים "התרחקו מהקמפוסים היוקרתיים בצפון-מזרח ארה"ב". כעת, מכללות סלקטיביות בדרום זיהו את "האקסודוס" ומתחרות ביניהן על גיוס הסטודנטים, פורסם באטלנטיק.

"גל הפעילות האנטי־ישראלית האחרון בקמפוסים, לצד תקריות אנטישמיות נלוות, התרחש בעיקר במספר קטן של אוניברסיטאות סלקטיביות במיוחד, ותלמידי תיכון שמו לב לכך. לפי נתוני ארגון הסטודנטים היהודי הלל, מספר הסטודנטים היהודים לתואר ראשון בהרווארד, קולומביה, קורנל ואוניברסיטת פנסילבניה ירד ב־3% עד 5% בין 2023 ל־2025", נכתב.

"רבים מהסטודנטים היהודים עדיין מגישים מועמדות ומתקבלים לליגת הקיסוס, וכל מי שמתקבל לאוניברסיטאות הללו עדיין סביר מאוד שיבחר ללמוד בהן. אבל עדויות מצביעות על כך שמספר ניכר של בני נוער יהודים מצטיינים מחליטים כלל לא להגיש מועמדות", נכתב. למשל, "בסקר הלל מ־2024 בקרב 427 הורים יהודים, כמעט שני שלישים אמרו שהסירו אוניברסיטה מרשימת ההגשה של ילדיהם בגלל חשש מאנטישמיות".

בנוסף "ראמאז, בית ספר אורתודוקסי מודרני בניו יורק, שולח בדרך כלל מעל תריסר בוגרים מדי שנה לקולומביה. בשנה שעברה - אפס".

אולם יש מי שעבורו האקסודוס היהודי מליגת הקיסוס זו הזדמנות - "עבור מכללות סלקטיביות במקומות אחרים בארצות הברית, המצב הזה הוא הזדמנות למשוך סטודנטים יהודים מוכשרים", נכתב.

לי אדם ליהמן, מנכ"ל הלל אינטרנשיונל, אמר לאטלנטיק כי "אנחנו בהחלט שומעים משותפינו במוסדות חזקים בדרום ובדרום־מערב שהם רוצים לנצל את הרגע הזה כדי לגייס סטודנטים יהודים מובילים ואגב, הם מצליחים". בנוסף נכתב כי "המוסדות הללו אינם מגייסים סטודנטים יהודים מתוך נדיבות או 'אירוח דרומי', אלא משום שזה משתלם להם כלכלית".

לי מייק אורם, מנהיג בעמותות יהודיות וראש הלל לשעבר באוניברסיטת פנסילבניה, אמר לאטלנטיק כי "משפחות יהודיות נוטות היסטורית לפעול פילנתרופית ולתרום בחזרה, סטודנטים יהודים נוטים יותר לשלם שכר לימוד מלא, ושיעור ניכר של סטודנטים יהודים מסייע ליצור סביבה אוניברסיטאית מוצלחת יותר".

מתוך האטלנטיק מאת רוז הורוביץ. לקריאת הכתבה המלאה.

2איך נראתה מבפנים התקיפה הישראלית בכלא אווין באיראן

ב-23 ביוני תקפה ישראל בתקיפה ממוקדת את כלא אווין באיראן. המתחם הביטחוני, שנמצא בקצה הצפוני של טהרן, החזיק אלפי אסירים פוליטיים בחצי המאה האחרונה. "ביום ההוא ביוני הפך הכלא לזירת התקיפה הקטלנית ביותר של ישראל על אדמת איראן מבחינת נפגעים אזרחיים", פורסם ב-BBC בכתבה שמתארת את חוויותיהם של האסירים הפוליטיים בזמן התקיפה.

על פי הרשויות האיראניות בתקיפה נהרגו 80 אנשים "ביניהם אנשי סגל, אסירים, צוות רפואי, מבקרים ותושבי שכונות סמוכות".

"בדוח שפורסם ב־14 באוגוסט קבעה Human Rights Watch כי התקיפות האוויריות של ישראל על הכלא היו בלתי־מבחינות באופן לא חוקי והגיעו לכדי פשע מלחמה לכאורה". צה"ל טען כי הסיבה לתקיפה הייתה שהמתקן שימש "לפעילות מודיעינית נגד ישראל".

"הרשויות האיראניות אומרות כי 75 אסירים נמלטו במהלך הכאוס. חלקם נתפסו מחדש או שבו מרצונם", נכתב.

"עבורי, הגיהינום לא היה הרגע שבו ישראל תקפה; הגיהינום היה הרגע שבו הם לא פתחו לנו את הדלת [של התא]", סיפרה הפעילה הפוליטית מותאהרה גוניי בראיון בלעדי ל־BBC.

בתיאורה את רגעי הפיצוצים אמרה גוניי: "כששמעתי את הפיצוץ השלישי, הייתי בטוחה שאין מוצא. פשוט חבטתי בדלת בכל כוחי, אבל היא לא נפתחה. חשבתי ‘זה הסוף של חייך - תגידי שלום". אחרי ששוחררה מתאה על ידי אסיר אחר, "גוניי מעדה לתוך עשן סמיך וחונק. היא מספרת כי בתחילה ניסו הסוהרים למנוע מהאסירים מלברוח, ואף כמה חוקרי כלא איימו עליהם", נכתב.

סעידה מכרם, רופאה שנפצעה קשה בתקיפה, כתבה באינסטגרם: "האסירים שטיפלתי בהם הצילו את חיי".

אישה אחרת שהוחזקה באווין, ודיברה בעילום שם מחשש לביטחונה, תיארה ל־BBC את רגע התקיפה: "בהתחלה היו כמה פיצוצים רצופים, והרעשים נמשכו כשתי דקות. נשארנו במיטות בהתחלה כי החלונות התנפצו, ואז התלבשנו וכולנו עזרנו להביא את הנשים המבוגרות למטה. אף אחד מהכלא לא עזר לנו - הם סגרו את הדלת בפנינו ואמרו שאסור לנו לצאת".

"לאחר התקיפה על כלא אווין, נותר גורלם של האסירים הטרנסג'נדרים לא ידוע", נכתב. רזה שפאח'אח, עורך דין באיראן שעוקב אחרי מצבם של אסירים טרנסג'נדרים, אמר ל־BBC: "יש חששות חמורים לגבי מצבם. אף אחד לא יודע היכן נמצאים אסירים אלו כעת".

מתוך ה-BBC מאת פרזאד סייפיקאראן. לקריאת הכתבה המלאה.

3תושבי עזה מספרים על הרעב ל-WSJ: "אנחנו מתים אלף פעמים ביום"

"כ-2 מיליון פלסטינים בעזה מתמודדים עם שגרה קודרת של מאבק יומיומי על מזון: הם מחפשים אספקה בשווקים. הם מסתכנים בירי כשהם עוברים דרך אזורי לחימה כדי להגיע לאחד ממעט אתרי חלוקת הסיוע. הם מחטטים בהריסות כדי למצוא עצים למדורות בישול", נכתב בוול סטריט ג'ורנל בכתבה שמתארת את המאבק היומיומי להשגת מזון של תושבי הרצועה.

"המחסור במזון חמור במיוחד בצפון, שם אתרי חלוקת הסיוע מעטים. ביום שישי הכריז גוף בינלאומי האחראי להערכת מצבי רעב כי האזור בעיר עזה וסביבתה עונה על הקריטריונים הרשמיים לרעב, לראשונה במזרח התיכון", נכתב.

הלא אל־קאמוני, בת 49, החיה עם שלוש בנותיה ושני בניה באוהל בעיר עזה, התראיינה לוול סטריט ג'ורנל וסיפרה כי "המצב שלנו גורם אפילו לאבן לבכות". היא סיפרה כי "שלושה מילדיה האחרים נהרגו בתקיפה אווירית". "היא אוסרת על ילדיה ללכת לנקודות חלוקת הסיוע מחשש שיהרגו. במקום זאת היא מחפשת אוכל במחירים אפשריים בשוק, תוך הסתמכות על כסף שקרוביה שולחים מחו"ל באפליקציות בטלפון", נכתב

אימאן אל־ג'רגאווי, בת 38, אם לשישה מהעיר עזה, אמרה לוול סטריט ג'ורנל כי היא "מנסה לבשל קילוגרם אורז ביום, לחלק בין שמונה נפשות כארוחה עיקרית. אני לא יכולה לאגור שום מזון".

נרמין מג'ד, בת 38, אם לחמישה מהעיר עזה, סיפרה: "כל בוקר אני מתעוררת לאותן מילים: ‘אמא, אני רעב, אני רוצה אוכל'".

פטימה מג'די חמודה, אישה מצפון עזה בת 34, אמרה כי היא רואה ילדים מחפשים אוכל ברחובות. "אנחנו מתים אלף פעמים ביום", סיפרה.

מתוך הוול סטריט ג'ורנל, מאת אביר איוב ועומר עבד אל־בקיעי. לקריאת הכתבה המלאה.

4הדייגים בלבנון נאבקים על פרנסתם בגלל נוכחות צה"ל

"מאז הפסקת האש בשנה שעברה, דייגי לבנון מתמודדים עם תקיפות ומעצרים יומיומיים מצד ישראל, הפוגעים קשות בענף, בעוד המדינה הלבנונית מפקירה אותם", פורסם בניו ערב. "ישראל מפרה את הריבונות הלבנונית כמעט מדי יום - מתקיפות ממוקדות של רחפנים ועד מעצרים בים", נכתב.

וויסאם דייג לבנוני בן 50 התראיין לניו ערב וסיפר כי "אנחנו צריכים להיות בים עם השקיעה; זה הזמן שבו הדגים יוצאים. אנחנו לא מתרחקים הרבה מהחוף כי צה"ל מציק לנו. הם חושבים שהים והשמיים של לבנון שייכים להם, אבל זו הארץ שלנו".

וויסאם טוען כי מאז מלחמת לבנון ב-2006 "הישראלים הטילו מצור על הדייגים הלבנוניים, ואסור לנו לצאת מעבר לשישה מיילים ימיים מהחוף - כ־11 ק"מ - אל המים הבינלאומיים, ואסור לנו להתקרב יותר משלושה ק"מ מהחוף הישראלי". בניו ערב נטען כי גם בגבולות המותרים "הדייגים מוטרדים על ידי צה"ל".

דייגים לבנונים רבים אומרים שהם מתלוננים לצבא הלבנוני על מעצרים שקורים בשטח הטריטוריאלי אך הוא אינו עושה דבר. "בדרום, אנחנו לא מוגנים; אין לנו שום ביטחון. אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד", סיפרו לניו ערב.

מתוך הניו ערב מאת קלוטילד ביגו. לקריאת הכתבה המלאה.