ההכרה הישראלית ברצח העם הארמני: הוכחה לאוזלת ידה במדיניות מול טורקיה

ישראל כמדינת היהודים, העם ששרד את השואה, הייתה צריכה להכיר ברצח העם הארמני כבר לפני עשרות שנים. עם זאת, אינטרסים של מערכת יחסים קרובה עם טורקיה לאורך שנים רבות ותקוות חוזרות ונשנות לשיקום הקשרים מאז משבר המרמרה, גרמו לה להימנע מהמהלך הערכי - כולל באפריל 2021 כשנשיא ארה"ב ג'ו ביידן בחר לעשות זאת.

● כותרות העיתונים בעולם | הסטודנטים היהודים כבר לא רוצים את הרווארד. אלו היעדים החדשים
● בכיר ברפאל רומז: כך נוכל להתמודד עם הטיל האיראני המתקדם

ביידן עשה זאת בהצהרה רשמית, מסודרת, עניינית, ומנומקת. לעומת זאת, ראש הממשלה בנימין נתניהו הסתפק באמירה של "אוקיי, בדיוק עשיתי את זה", בפודקאסט של פטריק בט־דיוויד, כאילו שזו החלטה על ויסות אלף שקלים מתקציב המדינה. עבור מהלכים אסטרטגיים, על אחת כמה וכמה אם הם מיועדים להוות צעד נגד, לא רק חשובה שאלת ה"מה" אלא לא פחות מכך - ה"איך".

כל בר דעת מבין כי לולא אמברגו הסחר הטורקי והרחבתו בשבוע שעבר עם איסור עגינת ספינות עם קשר ישראלי, ישראל לא הייתה נוקטת בצעד שכזה. סיטואציה שכזו עשויה להוות הזדמנות לתיקון היסטורי, אבל להכיר ברצח העם הארמני שבו נרצחו בין מיליון למיליון וחצי חפים מפשע בצורה של "בדיוק עשיתי את זה", היא כזו שממש לא "עושה זאת". היא אפילו חמורה יותר מלא להכיר כלל.

מעבר לכך, עיתוי אומלל יותר למהלך שכזה ברמה הבינלאומית - לא יכול היה להיבחר. אם נתניהו אוהב זאת, מכיר בזאת, או לא, ישראל נמצאת במצב המבודד ביותר שלה במילניום הנוכחי. ההיסטוריה מלמדת כי מבידודים יצאה ישראל כמדינה חזקה יותר, אבל כרגע היא מבודדת לכל דבר ועניין. איזו השפעה בינלאומית חיובית נובעת ממהלך שכזה בעיתוי שכזה? דווקא עכשיו?

הנה התשובה: זו הייתה "הרמה לבעיטה" לכל עוכרי ישראל, עם מסרים נוחים מבחינתם של "ישראל שמבצעת רצח עם ברצועת עזה, מטיפה מוסר לטורקיה על רצח עם". ישראל לא ביצעה ובטח לא מבצעת רצח עם ברצועת עזה, אז מדוע צריך לתת לאותם מבקשי רעתה דלק. זהו תזמון שייתכן כי במידה כזו או אחרת צודק, אבל בוודאי לא חכם.

ידידה קרובה של איראן

ארמניה אינה ידידה של ישראל וגם לא תהיה, גם בימים כאלו שבהם היא מתרחקת מרוסיה ומתקרבת לארה"ב. בנוסף, היא הידידה הקרובה ביותר באזור הקווקז של איראן, כשהידידה הקרובה ביותר של ישראל הן בקווקז והן בעולם המוסלמי היא אזרבייג'ן. בדיוק כשביידן הכיר ברצח העם הארמני, כותב שורות אלה סעד במסעדה בבאקו - בתום ביקור בחבל קרבאך פוסט המלחמה.

במו עיניי, ראיתי עד כמה האזרבייג'נים זעמו מההאשמות נגד טורקיה בדבר רצח העם הארמני. "אומה אחת, שתי מדינות" (Bir millet, iki devlet). כך מגדירים באזרבייג'ן ובטורקיה את מערכת היחסים בין שתיהן, מעצם היות האזרבייג'נים עם טורקי. עם טורקי שמחובר למורשת הטורקית שלו יותר מכל אחת מחברות המועצה הטורקית, שכוללת גם את קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיזסטן, וכן את טורקמניסטן כמדינה משקיפה.

אזרבייג'ן, על אחת כמה וכמה לאחר שנרתמה לתהליך השלום עם ארמניה שיזם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, היא בעלת מעמד בינלאומי גבוה ברמה חסרת תקדים. לא בכדי נכנסה חברת הפטרוליום הממלכתית סוקאר לשותפות תמר ולחיפושי גז במים הכלכליים של ישראל: בבאקו רואים בעצמם כשחקנית אזורית מובילה. זה גם משתקף בהפיכת בירת אזרבייג'ן למוקד מגעי הנורמליזציה בין ישראל לבין סוריה. לא בכדי הנשיא אילהם אלייב אמר בראיון לרשת אל־ערבייה כי הוא מאמין שישנם סיכויים למימוש המגעים.

אזרבייג'ן מנסה להרגיע את הרוחות

לצד זאת, בבאקו לא חשים בנוח מהמתיחות הישראלית־טורקית, ומנסים לאורך כל מלחמת חרבות ברזל להרגיע את הרוחות. ודווקא בעת הזו, הכרה ברצח העם הארמני היא כזו שעלולה להציף את רגשות הלאומנות הטורקית ששוררים בעם האזרבייג'ני, ולפגוע במעמדה האיתן של ישראל במדינה הזו - בזכות הישגיה במלחמת קרבאך השנייה עם אמל"ח ישראלי. "כרגע, היחסים של טורקיה וישראל מתוחים יותר מאי פעם", הודה אלייב. "על כן, אם יקראו לנו להירתם, נעשה זאת. אם לא, אנחנו ננסה לבצע מאמצים דיפלומטיים לא פומביים למציאת מכנה משותף".

הדבר החמור ביותר שישראל יכולה לעשות לעצמה בטווח הזמן הקרוב הוא פגיעה ביחסיה עם אזרבייג'ן. זו אינה רק הידידה המוסלמית הקרובה ביותר, היא גם זו שגובלת באיראן - וניתן לדמיין כיצד זה עשוי לסייע לירושלים. אם ישראל תחפש רק לעשות "דווקא" לטורקיה ולא תביט בראייה הוליסטית על השפעות רוחב כתוצאה מהמהלכים, היא תאבד גם את הידידה המוסלמית הקרובה ביותר שלה. וזאת, משום שברגע שהרוחות הלאומניות הטורקיות באזרבייג'ן יומרו לאנטי־ישראליות, אלייב יהיה חייב לשנות כיוון ביחסיו לירושלים, גם אם נתניהו הוא ידידו הקרוב.