מפגן כוח צבאי ענק בסין מציג: הקואליציה האנטי-אמריקאית הגדולה ביותר

איזה אבסורד, איזו טרגדיה. יום השנה ה-80 לסיום מלחמת העולם השנייה צוין ביום ד' בעיר הבירה של המדינה הטוטליטרית הגדולה ביותר של זמננו, בנוכחות אוסף של דיקטטורים. על כולם מנצח המארח, הנשיא-לכל-חייו, שי ג'ינפינג של סין, שבוז תהומי לדמוקרטיה המערבית הוא מאפיין מרכזי של מחשבתו ושל התנהלותו.

● כותרות העיתונים | "מביך ומונע מאג'נדה": ביקורת חריפה על ההחלטה להאשים את ישראל ברצח עם
● טראמפ שולח כוחות ומסמן את היעד הבא: הנפט של ונצואלה

צילום של הדיקטטורים מראה את שי צועד במקטורן-מאו חסר צווארון ונטול עניבה, כשמימינו ולדימיר פוטין של רוסיה ומשמאלו קים ג'ונג און של צפון קוריאה. מקום טוב שמור לאלכסנדר לוקאשנקו של בלארוס ולשליטים הסמכותניים של הרפובליקות המרכז-אסייתיות.

דונלד טראמפ הגיב על החיזיון הזה בחשבון המדיה החברתית שלו: "מי ייתן והנשיא שי והעם הנפלא של סין ייהנו מיום חג גדול וגדוש. אנא מסרו דרישת שלום חמה לוולדימיר פוטין ולקים ג'ונג און, בשעה שאתם קושרים קשר נגד ארצות הברית של אמריקה".

המסר הזה משתמע לשתי פנים, אולי לשלוש ולארבע. לא ברור אם "דרישת השלום החמה" נמסרה ברצינות או בסרקזם. סוף סוף, טראמפ טוען שכל השלושה הם "ידידים" קרובים שלו. נראה שהוא לא הוזמן למעמד הזה, אם כי הוא להוט לחזור ולפגוש את כל השלושה.

מצעד הניצחון בבייג'ינג ממחיש מה מאוד התבזבז הניצחון הגדול של ספטמבר 1945. המלחמה נגד יפן באסיה, ונגד גרמניה באירופה, נועדה לברוא עולם חדש, שבו רודנות ותוקפנות יוצאו אל מחוץ לחוק. קשה לחשוב על דוגמה מובהקת יותר להתמוטטות התקוות של 1945 מאשר הכינוס הזה בבייג'ינג, המודיע במידה רבה על סדר עולמי חדש, בהנהגת משטרי דיכוי ברוטליים.

"מלחמת ההתנגדות לתוקפנות היפנית"

כשאנחנו חושבים על מלחמת העולם השנייה אנחנו נוטים לחשוב על אירופה, או לכל היותר על אגן הים התיכון. כשאנחנו אומרים "רצח עם", אנחנו חושבים בדרך כלל על גרמניה הנאצית. כשאנחנו מדברים על מלחמת השמד תוקפנית, אנחנו חושבים על היטלר ברוסיה.

אבל מלחמת יפן נגד מזרח אסיה שייכת לאותה קטגוריה עצמה, והיא מתחרה בשיאים מקפיאי הדם שרשמו הנאצים. כניעתה הרשמית של יפן, בספטמבר 1945, הייתה אפוא יום של חג ושל תקווה לחלקים גדולים של האנושות, בייחוד בסין ובקוריאה, הקורבנות העיקריים של התוקפנות היפנית לאורך 35 שנה.

והינה, ביום ג' השבוע, רכבת משוריינת נכנסה לאיטה אל בייג'ינג, ורודן קוריאה הצפונית הקומוניסטית בקע ממנה, כדי להשתתף בחגיגות הניצחון של מה שסין הקומוניסטית מכנה "מלחמת ההתנגדות לתוקפנות היפנית". האורח הקוריאני, השלישי למשפחתו (סבא ואבא שלטו לפניו), הוא כל מה שדיקטטור יפני היה שמח להיות בימי השיא של התפשטות יפן, כאשר חצי האוקיינוס השקט היה בידיה, היא שלטה בעריה הגדולות של סין, וכוחותיה לחמו על גבול בורמה-הודו. קים מנופף בטילים גרעיניים בין-יבשתיים, ומאיים להרוס את שכנותיו, כולל את החצי הדמוקרטי של קוריאה.

עכשיו, קים הצעיר הוא בעל ברית וסייען של פוטין במלחמת התוקפנות של רוסיה נגד אוקראינה. בחודש אפריל, הביון של קוריאה הדרומית העמיד את מספר ההרוגים, הפצועים והנעדרים הצפון-קוריאנים על 4,700. המודיעין הבריטי נקב במספר 6,000. קוריאה הצפונית מתפארת בהתערבותה במלחמה לא לה. פוטין גומל לה בעין יפה, מחמש אותה, מסבסד את כלכלתה המקרטעת, ומוציא אותה מבדידות רבת-שנים.

המאורע הזה בבייג'ינג מוציא את פוטין עצמו מבדידות לא-מזהרת. הסינים מרעיפים עליו שבחים מפליגים, ומבטיחים ידידות ושיתוף פעולה ללא הגבלות של זמן או תוכן.

הסינים כנראה מוותרים על התזכורת שרוסיה לא הצטרפה ל"מלחמת ההתנגדות לתוקפנות יפן" אלא עשרה ימים לפני סיומה. כמעט כל מלחמת העולם עמדה בסימן הסכם לאי-התקפה בין סטאלין ליפנים.

אבדותיה של סין במלחמה עמדו על מיליונים. אבל גם חיילים אמריקאיים (111 אלף), בריטיים, הודיים ואוסטרליים, נפלו ברבבותיהם כדי להביס את יפן. מנהיגי הארצות האלה אינם נמצאים היום בבייג'ינג. אוסטרליה אפילו הוציאה את שגרירה, כדי שלא ייאלץ לייצג אותה במעמד שבו מככבים נשיאי רוסיה, קוריאה הצפונית ואיראן.

80 שנה לאחר המלחמה ההיא אנחנו חוזרים וצופים ב"ציר" של מעצמות טוטליטריות, חמושות מכף רגל ועד ראש, העומדות בעיצומה של תוקפנות צבאית נגד שכנותיהן, או מתכוננות לקראת תוקפנות כזאת. האפשרות של מלחמה במערב האוקיינוס השקט היא ממשית מספיק כדי להאיץ תוכניות נמרצות של הגנה, מאוסטרליה עד יפן, ובין שכנותיה הימיות הקטנות (יחסית) של סין. טייוואן תהיה היעד העיקרי במלחמה כזאת.

במצעד הצבאי בבייג'ינג צעדו השבוע 10,000 חיילים סיניים. מאה מטוסים הזכירו למתבוננים את גודל התקדמותה של הטכנולוגיה הצבאית הסינית. חזקה על האיראנים שהם סקרו את הטכנולוגיה הזו בעניין מיוחד. הם שותפיה של סין בארגון רב-לאומי, הקרוי על שם העיר שנחאי, שבה נוסד לפני כמעט 25 שנה. יש לאיראן הסכם אסטרטגי "ל-25 שנה" עם סין, שנחתם לפני ארבע שנים וחצי. סין הבטיחה להשקיע 400 מיליארד דולר באנרגיה ובתשתית באיראן. עזרה צבאית אינה כלולה במפורש, אבל צריך מידה ניכרת של אופטימיות או של שאננות כדי להניח שהיא לא תגיע.

הודו נדחקת אל זרועות סין?

נוכחות הרודנים בבייג'ינג לא הניאה את ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, מלהגיע לוועידת ארגון שנחאי, שקדמה לחגיגות יום הניצחון. הודו עדיין טוענת למעמד "הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם". אפשר שהוא היה מגיע לבייג'ינג בכל מקרה, אבל אפשר שההידרדרות ביחסי הודו עם ארה"ב בשבועות האחרונים העניקה לו סיבה נוספת.

יחסי הודו-סין עומדים בסימן של חשד כבד. סין תובעת ריבונות על חלקים ניכרים של צפון הודו. ב-1962 היא פלשה להודו, וסיפחה רצועה הגדולה יותר מישראל. תקריות אלימות היו מאז לחם חוקו של הגבול המשותף. הגיאוגרפיה וההיסטוריה הופכות את סין ואת הודו ליריבות כמעט-טבעיות.

אבל מדיניות החוץ ההודית מסובכת ורבת-פנים. בדור האחרון היא חיפשה את קרבתה של ארה"ב. בין מודי לטראמפ התפתחו ידידות ושותפות פוליטית. אבל ראש הממשלה הוותיק (11 שנה) של הודו לומד מה שלומדים רבים אחרים: נשיא ארה"ב בלתי חזוי לחלוטין. בשבוע שעבר הוא הטיל מכס של 50% על היצוא הלא-טכנולוגי של הודו, עונש על הנפט הרוסי שהודו רוכשת בכמויות עצומות ובמחירים מוזלים מאוד.

מה עושה המנהיג ההודי? בא לבייג'ינג להפגין ידידות כלפי שליט רוסיה. צילום אחד השבוע מראה אותו מחזיק בידו של פוטין, בחביבות מיוחדת. הצטרפות הודית אל הציר הטוטליטרי אינה סבירה ואינה צפויה, אבל דחיקת הודו סמוך לזרועותיהם של הדיקטטורים היא מעשה של קלות דעת, מתנה לנשיא סין ביום חגו והתייהרותו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes. ציוצים באנגלית @YoavKarny , ציוצים בעברית @KavHamashve