היועץ הפיננסי ישלם מאות אלפים בגלל שלא מנע מבעל עסק להקים אותו

התובעת והנתבעת הן אחיות, שתיים מבין שבעת ילדיהם של זוג הורים, שהיו בעלי זכויות במשק במושב. האם המנוחה נפטרה בשנת 2009, ומלוא הזכויות במשק נרשמו על שם האב המנוח. בפברואר 2014 מונתה האחות הנתבעת כ"בן ממשיך" במשק, ורישומה הושלם במוסדות המיישבים. במושג "בן ממשיך" הכוונה לבן או לבת שבחרו ההורים להמשיך לנהל את המשק החקלאי ולרשת אותו. נדרשים אישור והסכמים משפטיים להעברת הזכויות עם האגודה השיתופית, רמ"י ולעיתים עם הסוכנות היהודית.

במאי 2019, ערך האב צוואה ובה הורה כי הנחלה תפוצל - את המשק ואת מכסת הביצים ציווה לנתבעת; לתובעת ציווה את בית ההורים שבנחלה, בשטח של עד 500 מ"ר; ולאחד האחים ציווה את הזכויות בשטחים ובמבנים החקלאיים. כן הורה, שהמשק יישאר בידי בני המשפחה ולא יועבר או יימכר לאדם זר. באפריל 2020 נפטר האב, ומלוא הזכויות בנחלה נרשמו ע"ש הנתבעת.

בינואר 2024, על בסיס הצוואה, הגישה התובעת תביעה ל"פירוק השיתוף" בנחלה, בדרך של פיצול השטח שעליו בנוי בית ההורים, שבו היא מתגוררת. מנגד, הגישה הנתבעת תביעה לסילוק ידה של התובעת מהנחלה.

השופטת אביבית נחמיאס דחתה את התביעה לפירוק השיתוף בנחלה או פיצולה וקבעה, "ככל שאין סתירה בין ההוראות הקבועות בצוואת אדם שהוא בעל זכויות של בר־רשות במשק חקלאי בנוגע לזכויות אלו ובין ההגבלות הקיימות בהסכם המשולש (בין רמ"י, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית במושב, א' ל"ו), בנהלי רמ"י או בחוק הירושה, יש לקיים את רצונו כפי שהוא משתקף בצוואתו"; ואולם, "במקרים שבהם יש סתירה - הוראות ההסכם המשולש גוברות, שכן הרי כי אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו, ואין להכפיף את רמ"י להוראות צוואה (שלעיתים, יש להודות, יצירתיות במיוחד)".

נקבע, כי הנתבעת מונתה כ"בן ממשיך" ומלוא הזכויות הועברו לה כדין, כך שהאב לא יכול לגרוע מזכויותיה במשק בצוואתו. מנגד, נקבע כי יש לפרש את רצון האב בצוואה ככזה המעניק לתובעת זכות מגורים בבית בנחלה לכל חייה, ולכן נדחתה גם התביעה לסילוק ידה מהנכס.

משמעות הפסיקה: אדם אינו יכול להוריש בצוואתו זכויות במשק שכבר הועברו כדין ל"בן ממשיך", שכן הן אינן בבעלותו עוד

מספר תיק: תמ"ש 44273-01-24  

התובע, בעל ניסיון קודם בניהול מכבסה, ביקש להקים מכבסה חדשה. לאחר שנחשף לפרסומי יועץ כלכלי־פיננסי בפייסבוק, נפגש עימו. בפגישה העריך התובע, כי שיפוץ המבנה שישכור יעלה כ־150 אלף שקל. הנתבע הסכים ואף ציין כי קיים צורך במכבסה נוספת באילת. כעבור יומיים חתמו על הסכם ליווי, שבו התחייב התובע לשלם לנתבע 20 אלף שקל תמורת שירותים הכוללים בדיקת היתכנות להקמת העסק.

הנתבע הכין תוכנית עסקית שבה הוערכה ההשקעה הנדרשת בכ־300 אלף שקל, בתוספת הוצאות שוטפות של כ־17 אלף שקל. כאשר אמון התובע ביועץ גבר, חתמו על הסכם נוסף, ולפיו יקבל היועץ תשלום חד"פ של 25 אלף שקל, עוד 2,000 שקל לחודש וכן עמלה בשיעור של 7% מהמחזור (מהכנסות מעל 100 אלף שקל בחודש).

בהמשך, בעקבות המלצות היועץ ודרישות כספיות, נאלץ התובע ליטול הלוואות של מאות אלפי שקלים מבנקים ומהורי אשתו. גם לאחר שהמכבסה החלה לפעול נאלץ ליטול הלוואות לתשלום משכורות ולכיסוי חובות. לטענתו, חלק ניכר מהכסף הועבר לנתבע, תוך שהוא נותר עם חובות כבדים. לבסוף העסק קרס ונסגר.

בתביעה שהגיש התובע נגד היועץ בהיקף של כ־2 מיליון שקל, הוא טען לתרמית, חוסר תום לב, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. הנתבע טען, כי פעל כמוסכם בין הצדדים, וכי כישלון העסק נובע מהחלטות התובע וכתוצאה מניהולו הכושל.

השופטת ליאורה אדלשטיין קבעה כי "הקמת עסק, שעלות הקמתו הריאלית (כפי שהתברר) עולה על חצי מיליון שקל, כאשר היזם (התובע) מסוגל להביא מהונו הפרטי כ־10% בלבד ואף למטה מכך - כמתברר, וכל היתר מבוסס על חובות או הלוואות נושאי ריבית… דינה כמעט ודאי לכישלון. לו היה הנתבע פועל כיועץ סביר, זהיר והגון, היה עליו להציב בפני התובע תמרור 'עצור' כבר בשלב הראשוני. לו היה עושה כן, התובע לא היה משקיע כל סכום".

עוד הוסיפה, כי משהנתבע הציג מצג־שווא לא זהיר של עלויות נמוכות והיתכנות עסקית, האחריות לקריסה הכלכלית רובצת בעיקר לפתחו. זאת, חרף הטעויות של בעל העסק, שנעשו בעיקרן לאחר שהעסק כבר נפתח.

משמעות הפסיקה: יועץ פיננסי אמור לזהות היעדר היתכנות כלכלית של עסק עתידי, ולהמליץ ללקוח שלא להקים את העסק במקרים המתאימים

מספר תיק: ת"א 5267-10-19

מדובר בשני ערעורים על החלטת ביהמ"ש המחוזי שדחה את בקשותיהם של שני עורכי דין, וכן של חברת חוצבים במרחבי ישראל בע"מ, לשחרור כספי חילוט שנתפסו במסגרת הליך פלילי נגד חברת ביבי כבישים עפר ופיתוח.

המערערים בערעור הראשון הם עו"ד שייצגו את החברה בהליך אזרחי נגד רכבת ישראל, בסופו נפסק לטובתה סכום של כ־8 מיליון שקל. בין לבין, הוגש נגד ביבי כבישים ובעליה כ"א המייחס עבירות שוחד, מס, רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון, והחזקה ע"פ הנטען ברכוש אסור בסך כ־230 מיליון שקל. בהליך הפלילי נתפס רכוש החברה לטובת חילוט עתידי, לרבות הכספים שנפסקו לזכותה בתביעה נגד רכבת ישראל.

עוה"ד המערערים הגישו למחוזי בקשה לשחרור כ־2.46 מיליון שקל מהכספים לתשלום שכ"ט, ובקשתם נדחתה. בערעור לעליון נקבע, כי הגם שעוה"ד לא מחזיקים בזכות קניינית, מעין קניינית או ב"זכות מוכרעת" המצדיקה שחרור כספים תפוסים, הם בעלי זיקה בכספים ויש לשחרר לטובתם חלק מהסכום.

בינתיים, ע"פ הודאתם, הורשעו הנאשמים בתיק בכ"א מתוקן והסכימו לעתור עם המדינה לחילוט הכספים שנתפסו. משכך, פנו עוה"ד שוב למחוזי בבקשה לשחרור 2.46 מיליון שקל מהכספים בגין שכ"ט. בהמשך, ביקשה גם חברת חוצבים לשחרר כ־2 מיליון שקל מקרן החילוט, בגין חוב כספי של ביבי כבישים כלפיה. ביהמ"ש דחה את שתי הבקשות.

השופט דוד מינץ, בהסכמת השופט (בדימ') יוסף אלרון וכנגד דעת השופט יחיאל כשר, דחה את הערעורים וקבע כי עוה"ד וחברת חוצבים לא הציגו "נימוקים מיוחדים" המצדיקים החרגה של הכספים המבוקשים מהחילוט. צוין, שעוה"ד וחוצבים אינם נפגעי עבירות שביצעו הנאשמים, וייחוד הרכוש התפוס לטובת פירעון החובות כלפיהם לא יקטין את הפגיעה החברתית שנגרמה מהפעילות העבריינית שבגינה התבקש החילוט.

משמעות הפסיקה: עצם הפגיעה הנגרמת לנושה מחילוט רכושו של מורשע בפלילים, אינה עולה כשלעצמה כדי נימוק מיוחד לשחרור כספי חילוט

מספר תיק: ע"א 4338/22 , ע"א 4350/22