לא רק נשק וסייבר: מודל עסקי חדש למעצמה האזורית ישראל

הכותב הוא כלכלן ראשי ומשנה למנכ"ל קבוצת פרופיט

מייד בתום "מלחמת 12 הימים" עם איראן החלו המשקיעים להעריך כי מדובר בהתפתחות דרמטית נוספת בעלייתה של ישראל כמעצמה אזורית, בהמשך לנקודת המפנה שהחלה במבצע הביפרים בלבנון. המשקיעים למעשה חזו את השתלשלות האירועים הגיאו-פוליטיים שיביאו לעלייתה כמעצמה אזורית, שבצידם השלכות כלכליות נרחבות. בחודש דצמבר היינו עדים לשלוש הדגמות בולטות לכך.

הראשונה, ישראל הכירה בסומלילנד כמדינה ריבונית, הראשונה בעולם לעשות זאת. בצעד הזה ישראל הציבה כנראה רגל אסטרטגית בפתח ים סוף ומיצרי באב אל-מנדב, והבהירה למדינות האזור כי היא מסוגלת ומוכנה להגן על נכסים אסטרטגיים קריטיים עבורה הרחק מגבולותיה, מעמד שיש לו ביקוש במזרח התיכון.

● המחאות באיראן עלולות לפגוע באינטרסים הישראליים בסוריה
● אנקרה הופכת את סוריה לנכס אנרגטי ומדאיגה את שכנותיה במזרח הים התיכון

להכרה הזאת עשויות להיות גם השלכות כלכליות ישירות על ישראל, כמו הפחתת פרמיית הסיכון על היבוא מהמזרח, במה שמוערך בהיקף של 5% ירידה לפחות במחירי המוצרים המיובאים, כדוגמת רכבים.

בהסדר כזה ישראל גם תקבל גישה טובה יותר לשער הכניסה החדש לאפריקה. עיר הנמל ברברה בסומלילנד כבר נמצאת בתהליך פיתוח כ-Hub אזורי ממדינות המפרץ לאפריקה, בין היתר באמצעות השקעות ענק של חברת DP World האמירתית בנמל של העיר (מעל 440 מיליון דולר). הקמת Hub כזה מערבת חברות בינלאומיות רבות, וככל שחברות ישראליות יקבלו עדיפויות מסחריות והקלות רגולטוריות - כמו למשל בנושאי הקמת תשתיות מים, מימון, הקמת מערכות לניטור גבולות, מערכות נמל, הגנה בכלל וסייבר בפרט - הן יוכלו לגזור רווחים חריגים. ההשלכות הכלכליות יוכלו להיות משמעותיות יותר אם חברות ישראליות יקבלו עדיפות גם אל פנים מסדרון האספקה הזה, ובעיקר לאתיופיה.

סעודיה תצטרך את ישראל

הדוגמה השנייה נוגעת להתפתחויות גיאו-פוליטיות שידחפו את סעודיה לידי ישראל. הסוגייה הפלסטינית נראה שנדחקה בדצמבר למקום משני בסדר העדיפויות הלאומי בסעודיה, כשריאד נקלעה למאבקים קיומיים על השפעה וביטחון. בין האירועים בלטו הבטחת נתיבי הסחר בים האדום מול התחדשות איומי הכטב"מים מתימן, המשבר הצבאי החריף מול איחוד האמירויות (שפרץ ב-30 בדצמבר) והדומיננטיות של ישראל בסומלילנד, יחד עם הרדיקליזציה האיסלמיסטית בסוריה. במציאות שבה הממלכה נלחמת על מקומה כמרכז כלכלי עולמי תחת "חזון 2030", ישראל של 2026 נראית כדרך שהיא תצטרך לעבור בה כדי להבטיח את הביטחון האזורי בדרך לשם.

 מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי / צילום: ap, Evan Vucci

התפתחות בולטת שלישית היא פנייה לישראל של בכירים מהמשטר העלאווי לשעבר של אסד (כמו ראש המודיעין הצבאי לשעבר כמאל אל-חסן) בבקשת חסות והגנה, זאת לצד פנייה קודמת של הקהילה הדרוזית בסוריה להקמת "אוטונומיית הר הבשן" בחסות ישראלית, מה שמעיד על שינוי עומק במעמדה ותפקידה של ישראל במזרח התיכון. ישראל נתפסת פחות ופחות כ"אויב הציוני" שיש להשמיד, ויותר ככוח המייצב היחיד במזרח התיכון שיכול למנוע טבח במיעוטים ולהבטיח סביבה חופשית.

גם המשטר בביירות, הנאבק על הישרדות כלכלית, הולך ומבין כנראה שהדרך לשיקום ומשילות עוברת דרך הפסקת אש קבועה והכרה דה-פקטו בעליונות הישראלית, ונראה שגם הוא בתהליך של הכשרת דעת הקהל בלבנון.

השפעות כלכליות

להתבססות ישראל כמעצמה אזורית השפעות כלכליות נוספות, שאחת מהבולטות בהן היא ככל הנראה ההימור של יוון וקפריסין על ישראל. בדצמבר התקיימו מפגשי פסגה באתונה ובניקוסיה, שבהם הועבר המסר המשותף שישראל היא העוגן הצבאי שמגן על מרחב האנרגיה בים התיכון, מה שהוביל בין היתר לחידוש השיחות על הקמת צינור הגז EastMed, לחיבור מאגרי הגז של ישראל וקפריסין לאירופה דרך יוון.

שלב שתהיה לו משמעות כלכלית גדולה בהרבה, אך גם הרחוק ביותר, הוא התוכנית השאפתנית של ארה"ב להקים מסדרון לחיבור אסיה אל מעבר (IMEC) - מהודו, למדינות המפרץ, דרך ירדן, לישראל ולים התיכון. סומלילנד אומנם אינה חלק רשמי מהמסדרון, אבל היא עשויה לספק את מה שפרויקט מהסוג הזה צריך: שכבת ביטחון.

לסיכום, הרווח של ישראל מהפיכתה למעצמה אזורית לא יגיע ממכירת מוצרים לסומלילנדים כשם קוד, אלא מהיכולת לשלוט בנתיב הסחר שדרכו עוברים מוצרים בשווי מיליארדי דולרים, קביעת כללי המשחק במזרח התיכון, הסכמים כלכליים מול מדינות רבות ואיחוד אינטרסים. אומנם דומיננטיות גם מזמינה יותר אויבים, כמו אולי הסלמה מול טורקיה וסין, אך המשקיעים כאמור מוכנים לקחת את הסיכון.