העגבנייה לא יכולה לחכות: הדבר החשוב שחסר לחקלאות בישראל

הכותב הוא יועץ אסטרטגי, כלכלי-תכנוני ושיווקי בתכנון אורבני, בנדל"ן ובמסחר

לאן צועד ענף הקמעונאות והשיווק? מהן המגמות החדשות שיאפיינו אותו, ואילו מגמות ייכחדו? מיהם השחקנים שישרדו את קצב השינויים המהיר? המדור ינתח את המצב בענף ואת העתיד שמצפה לו. לפניות ותגובות: tamir@c-bs.co.il

השנים האחרונות הוכיחו שישראל צריכה לחדש את גידול המזון שלה בעצמה - וגם את מרחבי הייצור של מוצרי המזון. כשמחירי המזון שוברים שיאים, ואחרי שהמלחמה הזכירה את תלותה של ישראל גם ביבוא מזון, מתחדד הצורך לחשוב אחרת על החקלאות - ועל הנדל"ן והלוגיסטיקה שתומכים בה.

● סמוטריץ' חתם: מכסות יבוא הגבינות הקשות יורחבו בכ-70%
● "הסל של המדינה"? סימני השאלה שעולים מהתוכנית של ברקת

סל המזון הישראלי יקר בכ-25% מהממוצע במדינות ה-OCED. רק בשנת 2024 עלו מחירי כלל מוצרי המזון בישראל בכ-6%, והפירות והירקות עלו ב-12%-10%. כתוצאה מכך, לחלק מהמשפחות בישראל לא מתאפשר לצרוך כנדרש מזון בריא.

לא ניתן להתעלם מכך שקיימים בעיות מבניות, בהן עלויות ייצור וכוח-אדם גבוהות, היעדר תשתיות ושרשרת הפצה יקרה. אך דווקא המצב הנוכחי מדגיש את חשיבותה של עצמאות ייצור המזון, שתעניק לא רק ביטחון תזונתי, אלא גם כלכלי.

ישראל נעה לעבר חקלאות מבוססת ידע וטכנולוגיה, שבה ענפי אגרו-טק ופוד-טק עם מאות חברות והשקעות של מעל מיליארד דולר בשנה יוצרים תשתית לייצור מקומי חכם, יציב ומניב. כאן מצוי מנוע הצמיחה הבא של המשק הישראלי.

בעניין של תכנון לאומי

ההתייקרות בישראל שוברת שיאים גם ביחס לעולם. מרבית מדינות ה-OECD כבר רושמות בלימה באינפלציית המזון, אך בישראל המחירים ממשיכים לעלות "ללא תקרה", כתוצאה מתלות גוברת ביבוא, מחסור בעובדים, עלות קרקע גבוהה, מערכת הפצה יקרה והיעדר רגולציה.

התוצאה היא שישראל ממוקמת ראשונה בטבלת יוקר המזון במדינות המפותחות. סל פירות וירקות בסיסי בישראל יקר בכ-40% מהממוצע האירופי, ובלתי נגיש עבור חלקים נרחבים מהציבור. זהו לא רק נתון כלכלי, אלא גם סוגיה של ביטחון תזונתי.

הבנייה לחקלאות "דורכת במקום" לאורך השנים. נתוני התחלות הבנייה לחקלאות מצביעים על עלייה מסוימת בשנים האחרונות, אך עדיין בהיקף מצומצם ביחס לצרכים הלאומיים. זאת לצד נתוני ערך התפוקה החקלאית השנתית של כ-40 מיליארד שקל, ובעלייה מינורית לאורך השנים האחרונות.

עיקר ההשקעות מופנות אל חממות חכמות, משקים משפחתיים חדשים, מתקני מים ומבני עיבוד ראשוני - יותר חדשנות ופחות תעשייה מסורתית. יחד עם זאת, במרבית האזורים מדובר בפרויקטים נקודתיים, שהם לא חלק מתכנון מרחבי כולל.

במטרה להפוך את ישראל ליצרנית מזון עצמאית, נדרשת מדיניות המשלבת תכנון כלכלי ותכנוני אזורי. כלומר, ריכוז ייצור, עיבוד, אחסון והפצה במוקדים משולבים - אזורי תעשייה חקלאית, שווקי איכרים אזוריים (Farm To Table) ומרכזי שירות חקלאי מתקדמים. זו אינה רק שאלה של פריון חקלאי - זו שאלה של תכנון לאומי.

עצמאות ייצור מזון היא צורך של ביטחון לאומי. המלחמה המחישה עד כמה הביטחון התזונתי הוא חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי. חסימות נתיבי היבוא לישראל, עיכובים ביבוא ואי-ודאות בשרשראות האספקה חשפו פער עמוק בין צריכת המזון לבין יכולת הייצור המקומית.

מדינות רבות כבר הפנימו זאת ומקדמות אסטרטגיות לאומיות לייצור מזון מקומי - ממדינות אירופה ועד איחוד האמירויות. בישראל, הצורך בעצמאות ייצור מזון איננו רק אידאולוגי, כי אם כלכלי. כל אחוז נוסף של ייצור מקומי מפחית חשיפה לתנודות בשערי המטבע, בשינוע ובמחירי היבוא, ומקטין את הפער בין יוקר המחיה לבין היכולת של הצרכן לממן תזונה בסיסית.

לפתח את התעשייה

לאן מומלץ להתפתח במוצרים ובענפים אסטרטגיים? הכיוון ברור: לפתח ייצור מקומי בתחומים שבהם לישראל קיים יתרון תחרותי ו/או ביקוש מבני. ראשית, ירקות ופירות טריים בעלי ערך תזונתי גבוה יפתחו את גידולי בוטיק וענפי גידול עונתיים, שייעודם גם ליצוא.

שנית, חקלאות אורגנית ובת-קיימא היא תחום הנמצא בצמיחה מואצת. לפי נתוני משרד החקלאות, החקלאות האורגנית מהווה כ-1% מהשטחים החקלאיים בישראל בלבד, אך היעד הוא להגיע ל-10% עד שנת 2035. הפנייה לגידול אורגני אינה עניין סביבתי בלבד, אלא גם כלכלי: מדובר בשוק המוערך במאות מיליארדי אירו בעולם, והוא צומח מדי שנה בקצב דו-ספרתי.

שלישית, יש לפתח תעשיית עיבוד ואחסון אזורית - מרכזים ייעודיים לאריזה, שימור, הקפאה וקירור, שיאפשרו רציפות בשרשרת המזון ויקטינו את התלות במרכז הארץ. הביקוש למתקני קירור ולוגיסטיקה חקלאית נמצא בעלייה חדה, אך בעוד היקף השטח הלוגיסטי בישראל כמעט הוכפל בעשור האחרון, מתקני קירור ייעודיים למזון טרי מהווים פחות מ-15% ממנו.

במהלך השנים 2024-2025 נרשמה קפיצה בביקוש למרכזי קירור ומיון באזורי חקלאות ובקרבת נמלים וצירי תחבורה ראשיים. חברות המזון, הרשתות והמפיצים מחפשים מרכזים אזוריים עם מערכות קירור חכמות, ניהול אנרגטי מתקדם וחיסכון תפעולי, ומזהים את הענף כמרחב השקעה חדשני, המהווה שילוב בין תשתית פיזית ופתרונות טכנולוגיים. בכך הופך הקירור ממערך תפעולי לענף נדל"ן בפני עצמו, הצפוי להוות מנוע צמיחה משמעותי בשנים הקרובות.

צריך לקחת בחשבון גם את גידול האוכלוסייה כמנוע ביקוש מרכזי. עד שנת 2035 האוכלוסייה בישראל תגיע לכ-12 מיליון נפש. המשמעות היא עלייה בצריכה במזון ובתשתיות. כל תושב נוסף מגדיל את הביקוש למוצרים טריים ולשירותי הפצה, אך בו-זמנית מעמיק את הפער בין הצרכים לבין ההיצע המקומי.

אם ישראל לא תגדיל את היקף הייצור והעיבוד המקומי, היא תמצא את עצמה מייבאת מזון במחירים הולכים וגדלים. הדרך היחידה לשנות כיוון היא לראות בחקלאות ובנדל"ן החקלאי תחום מניב וכלכלי ולא רק ייעוד לאומי שעולה כצורך.

חיבור לטכנולוגיה

בעשור האחרון מתרחש בישראל חיבור מואץ בין חקלאות, מזון ובריאות לבין טכנולוגיה מתקדמת. החקלאות הופכת לאגרו-טק - ענף הנשען על בינה מלאכותית, רובוטיקה, חיישנים ודאטה לניהול מדויק של יבולים, השקיה ודישון.

לצד זאת צומח תחום הפוד-טק, המתמקד בחדשנות תעשייתית ובייצור חלבונים אלטרנטיביים, מזון מתורבת ומערכות עיבוד חכמות. במקביל, תחום ההלת'-טק מייצר זיקה ישירה בין מזון לבריאות - תזונה מותאמת אישית, מזון פונקציונלי ותוספי תזונה מבוססי מדע.

בישראל מתקיימת כלכלה חדשה של מזון ובריאות, שבה תעשיית המזון אינה רק ייצור, אלא גם מערכת ידע, מחקר והשקעה. ההשלכות הכלכליות ברורות: גידול חד בביקוש לשטחי מחקר ופיתוח, למרכזי ייצור ולוגיסטיקה מתקדמים ולמיזמים אזוריים שמשלבים בין חדשנות חקלאית, עיבוד מזון ובריאות הציבור. זאת לצד יצוא של טכנולוגיות חדשניות שמביאות בשורה מחוץ לישראל.

השילוב בין התייקרות מתמשכת, צורך בביטחון מזון, גידול אוכלוסייה והיעדר תשתיות מותאמות מחייב מעבר מחשיבה סקטוריאלית לחשיבה מערכתית. תכנון ארוך-טווח ואסטרטגי של מרחבי ייצור, תעשייה ולוגיסטיקה יאפשר לא רק להוזיל את יוקר המחיה, אלא גם לבנות מנועי צמיחה חדשים לפריפריה.

עצמאות מזון היא גם עצמאות כלכלית - ושתי המטרות הללו יושגו רק בסינרגיה חכמה שבין תכנון, השקעה וייעוץ שמבין את השווקים.