המלחמה המושתקת של הישראלים מעבר לים

בכל פעם שאירוע ביטחוני פורץ בישראל, ש', המתגוררת זה 20 שנה מעבר לים, מרגישה מה שהיא מכנה "בום בלב" ורצה להתעדכן. "אם הקרובים לי לא עונים אני משוכנעת שטיל נפל עליהם, כל עולמי נמצא בסכנה, ואז אני מרימה את הראש מהטלפון ופה רגוע ושקט".

● היזמת מאחורי הנפקת סמארט-שוטר: "החיילים קוראים לנו פרוט נינג'ה"
● הצוללת | "מדינות מציגות מחסור בנפט כדי לייצר פאניקה. רוסיה היא המרוויחה"
● תעודת הביטוח של קים ג'ונג און

העיסוק בקושי של ישראלים שחיים בחו"ל, בזמן מלחמה, נראה כמעט מופרך עכשיו, כשהאזעקות התכופות מפרות את השלווה וחזרה לשגרת חיים נורמלית לא נראית באופק. אלא שמדובר בתופעה גוברת, שאולי אחד ממאפייניה הבולטים הוא ההשתקה - גם מצד הקרובים בארץ, שסבלם קשה יותר, וגם מצד הסביבה המקומית, שלא מכירה את המציאות בישראל. "אין לי זכות להביע את הקושי שלי כי זה כאין וכאפס לעומת מה שעובר עליכם", אומרת ש'. "מובן שלא אמרתם לי 'תהיי בשקט'. זו אני שאומרת את זה לעצמי".

כשש' מרשה לעצמה לדבר היא מתארת בעיקר תחושות של חוסר שליטה ואשמה. "אני מרגישה שהנשמה שלי חיה אתכם בארץ, עם הפחדים, אבל עם אפס יכולת לסייע. אני אשמה משני הצדדים - מצד אחד כי עזבתי ומצד שני המקומיים שיפוטיים סביב הנושא הישראלי־פלסטיני, שאין להם מושג בו. אני נזהרת כל הזמן מול אלה ומול אלה, ומרגישה שזה קיום תבוסנתי ופחדני".

הספרות בפסיכולוגיה אכן מעידה שתחושת חוסר שליטה, או חוסר אונים נרכש, היא גורם משמעותי שמגביר את הסיכון לתגובה טראומטית ולתסמיני פוסט־טראומה. במקרה של מהגרים הנמצאים מעבר לים השילוב בין חשיפה מתמשכת לחדשות, קשר רגשי לקרובים הנמצאים בארץ והעובדה שאינם יכולים לסייע עלול להגביר מצוקה נפשית ואף לעורר תגובות PTSD או טראומה משנית.

"אני בודקת התרעות כל הזמן, אבל היכולת לפעול היא אפסית", מתארת שני וידרגורן, פסיכולוגית קלינית המתגוררת זה ארבע שנים בלונדון ומתמחה בטיפול בישראלים ברחבי העולם. "בארץ כשרצים לממ"ד חלק מהמתח נפרק. ברור לי שבממ"ד יותר מפחיד - אבל כאן אין פורקן למתח. נוצרת עוררות יתר פיזיולוגית. אחרי 7 באוקטובר הידיים שלי רעדו במשך כמה חודשים".

אצל ד"ר גיא נעמתי, ביו־אינפורמטיקאי המתגורר בקיימברידג', הפער היה אף קיצוני יותר. "ההורים שלי מקיבוץ רעים בעוטף. ב־7 באוקטובר הם היו בממ"ד ואחותי הייתה שם עם ילדים קטנים", הוא מספר. "בן דוד שלי נרצח באותו היום ואיבדתי בן משפחה נוסף. החיים שלי בבריטניה נמשכו, בזמן שחיי הנפש שלי נעצרו".

"הגוף רחוק, אבל עדיין חווה טראומה"

"הטיפול בטראומה מניח שמי שהיה קרוב יותר לאירוע נפגע יותר", מסבירה רותי בשן, תושבת ניו ג'רזי, עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת באמנות, המתמחה בטראומה בקהילה הישראלית בחו"ל. "אבל גם ישראלי שגר בברלין יכול לא לישון טוב שנתיים בגלל המתרחש בישראל. הוא אמנם לא היה חשוף למלחמה במובן הקונבנציונלי, אבל משהו במערכת העצבים שלו מגיב. הגוף שלו מרגיש שהוא בסכנה, גם אם פיזית הוא רחוק ממנה. ה'כאן' מרגיש בלתי נסבל בנורמליות שלו, ה'שם' מרגיש בלתי נסבל בסכנה שבו".

 רותי בשן, מתחמה בטראומה של ישראלים בחו''ל / צילום: בן אזולאי

בשן, חוקרת ומרצה באוניברסיטת מונטקלייר, פגשה מאות ישראלים בחו"ל והחלה לזהות תופעה מתפתחת של מצוקה. אך מגדירה אותה אחרת. "טראומה משנית לרוב מתייחסת לחשיפה לסיפורי טראומה של אחרים, אבל כאן זו כן קצת הטראומה שלהם. כולנו מכירים את החוויה של החרדה הפיזית בגוף שלנו בזמן פיגועים, מתקפות טילים או חדירת מחבלים. בחו"ל הגוף שלנו רחוק מהסכנות, אבל אנחנו עדיין חווים את אותה תחושת טראומה. כלומר זה לא לגמרי מעגל שני של טראומה משנית, אולי מעגל אחד וחצי".

יש לזכור כי ישראלים רבים עזבו את הארץ לאחר תקופה ממושכת של אירועים ביטחוניים וייתכן שנושאים את הטראומה עוד מכאן. מחקר שערכה פרופ' זהבה סולומון מאוניברסיטת תל אביב, שפורסם ב־Frontiers of Psychiatry ב־2020, הראה כי לפעמים מי שחוו תגובת סטרס זמנית שנראה היה שהחלימו ממנה, עלולים לסבול מהחמרה פתאומית של הטראומה בשלב מאוחר יותר של חייהם בשל חשיפה לאירועים דומים, גם אם הם לא היו בסכנה באופן אישי.

נוסף על כך, בסקירת מחקרים של Bustamante ואחרים מ־2017 נמצא כי גורמי הלחץ המלווים לתהליכי הגירה עלולים להחמיר טראומות קודמות ואף להגביר את הסיכון להתפתחות סימפטומים של PTSD. לפי הסקירה, שיעור תסמיני הפוסט־טראומה בקרב מהגרים הגיע במחקרים מסוימים לכ־47%, בעיקר בקרב מי שסבלו ממלחמות במדינות המוצא.

"מאז 2023 משפחות רבות קיבלו החלטה לעזוב כמה שיותר מהר, כמעט בכל מחיר", מסבירה הפסיכולוגית הקלינית גילי אגר את הבעיה סביב תת־סוג של המקרה הישראלי. "מדובר בישראלים שעברו לחו"ל לא פעם ללא עבודה או לימודים, בלי הכנה נפשית וללא מועד חזרה ידוע מראש. הם מתמודדים לפעמים עם אבטלה, אבל נתפסים כפריבילגים, ולכך מצטרפת הביקורת שהם לכאורה לא נשארו להילחם על המדינה".

אגר, שמנהלת מרפאה בשם טיפול קרוב אונליין, אשר מטרתה לטפל במהגרים ישראלים בשפה ובתרבות שלהם, מציינת: "מדובר באוכלוסייה שיש בה משאלה עמוקה לחזור לישראל, כשהמציאות תרגיש בטוחה יותר, ואז ככל שהמצב בארץ מחמיר ומקצין, המצוקה שלהם עולה. הם מרגישים כלואים ביעד החדש. התוצאה היא חוויה עמוקה של בדידות, לצד פחד על יקיריהם".

"ישראלים בחו"ל תמיד נושאים איתם את שאלת החזרה", מרחיבה בשן את הסוגיה. "הם היו יכולים לחזור ולהחזיר את הילדים שלהם לצה"ל. אבל הם בוחרים אחרת וזו בחירה שיוצרת אשמה, שהיא סוג של פציעה מוסרית".

"יש ישראלים בחו"ל שמשלמים מס כפול", מדגישה וידרגורן. "הם עזבו בגלל טראומות קשות מאוד, חלקם נתנו את נפשם למולדת - אבל כאן לא מכירים בטראומה שלהם. הם צריכים תמיכה ולא תוקפנות".

"גם אם היה לי יום קשה, לא אשתף את אחותי שבמקלט"

אלא שבישראל, העסוקה בהישרדות, מתקשים לספק תמיכה כזו, והמהגרים חווים סוג של דחייה שמייצרת משבר זהותי. משבר זה התעצם במיוחד אחרי 7 באוקטובר: הרכיב הישראלי של החיים מעבר לים התגבר - אבל כשניסו להתקרב אל חבריהם בארץ לא תמיד זכו למענה. במרחבים הווירטואליים נאמר להם לא פעם שהם לא מבינים או התגובות שלהם לא מותאמות. רבים אף דיווחו על תחושה של תוקפנות של הישראלים בארץ כלפיהם.

"לפעמים כועסים על מי שעזב או נטש, לכאורה", אומרת וידרגורן, "ולפעמים הכעס הוא לא ספציפית, אלא על כל המצב. אבל עלינו זה יוצא. יש תחושה שרואים את הישראלים בחו"ל בתור 'אחר', ואילו אנחנו רואים את עצמנו כחלק".

אחת האמירות שהישראלים בחו"ל חווים כתוקפנית היא שהארץ השתנתה ומי שלא חי בה כבר לא יבין אותה. זה אולי נכון, אבל מי שעזבו לחו"ל מרגישים שזו דחיקה שלהם מן הזהות. "זה מתנגש עם שאלות שהפניתי גם לעצמי - האם הישראליות שלי היא בכלל של ישראל של עכשיו? האם אני מתגעגעת למקום או לזמן?", מעידה וידרגורן.

"עם כל הכבוד, אני חושב שאני יודע מה זה ישראל. אם אחזור לארץ, זה יהיה לתוך מורכבות שאני מכיר. הדברים שעברתי עד שעזבתי והאובדנים האחרונים שלי נותנים לי זכות דיבור ומקום בשולחן הסובלים", משיב נעמתי לטענה עם קורטוב ציניות. "מול המשפחה אני מרגיש שהם עוברים דברים שלא עברתי, אבל החיים שלי קשים מסיבות אחרות".

כדי להתקרב יותר למשפחה ולחברים בארץ לא פעם נמנעים המהגרים הישראלים מלשתף באירועים מחיי היומיום שלהם. "לפני שנה היה לי בעבודה יום מזעזע בכל קנה מידה, אבל אחותי ישבה במקלט עם ילדים כשבעלה בעזה. אז מה יש לי לומר לה?", משתפת בשן. "זה יוצר המון נדבכים של ניתוק מהמשפחה והחברים, דווקא כששני הצדדים צריכים הכי הרבה תמיכה רגשית".

"בתוך הקהילה הישראלית פיתחנו זהות שלישית"

כשמשאב התמיכה של הקרובים בארץ הוא עניין מורכב, יש מי שמבקשים להסתמך על הקהילות הישראליות המקומיות. דונה גריפית', סטוריטלרית ומומחית לתקשורת בין־אישית באוניברסיטת סטנפורד, חיה בשנים האחרונות בעמק הסיליקון, ומספרת שכשהתחילה המתקפה באיראן, התלבטה הקהילה הישראלית באזור אם לבטל את מסיבות הפורים לילדים. "היו שאמרו - איך אנחנו חוגגים כשבארץ יושבים במקלטים? אחרים אמרו - חבל שהילדים יסבלו, מספיק שאנחנו סובלים". לבסוף הוחלט לקיים את המסיבה.

"אני קשורה מאוד למשפחה שלי ולחברים שלי, שנפגעו בצורות שונות, חלקן חמורות. אני דואגת להם וכואבת איתם", מסבירה גריפית'. "עם זאת, קיבלתי החלטה מודעת שהילדים שלי לא יהיו חלק מזה. מזל שיש לי קהילה של 80 אלף אנשים שיכולים לעזור זה לזה. זה קיבוץ לטוב ולרע. זו זהות שלישית".

יהדות התפוצות, כך נטען, אינה מהווה נחמה עבור הישראלים. "גם הם הושפעו בצורה עמוקה מ־7 באוקטובר", אומרת בשן. "אבל ההבדל הברור היה בתגובת הגוף. מי שרץ למקלט והיה בצבא מרגיש את מה שקורה בארץ כאיום קונקרטי, כזה שיהודי אמריקאי, גם אם הוא דור שלישי לשואה, לא יבין".

אז מה כן אפשר לעשות כשחיים שם?
בשן: "קודם כול בואו נדבר על זה וניתן לזה שם. אני מציעה לקרוא לזה EIT - Exilic Israeli Trauma (טראומה ישראלית בגלות). אנחנו צריכים ולידציה למה שאנחנו מרגישים במרחב לא שיפוטי, להבין שמה שקורה לי הוא לא בהשוואה למה שקורה לכם. הוא אחר וקשה בדרכו. אבל חשוב לומר שהוולידציה הזאת לא אמורה להגיע ממי שנמצא בישראל. יש לכם מספיק על הראש וזו ציפייה לא ריאלית. אנחנו זקוקים למקום אחר. טיפול קבוצתי לישראלים בחו"ל יכול להיות יעיל במקרה הזה".

איך בכל זאת מי שבחו"ל יכול לדבר על התחושות שלו עם מי שבישראל?
וידרגורן: "אין ברירה אלא לבחור מה לומר למי, מי מבין את המצב, מי טוען אותנו באנרגיה ועם מי לא מדברים על פוליטיקה. בטיפול אני אומרת - בואו נפרוס את כל הרגשות שלנו. אבל מול הישראלים אני אומרת - לי יש כרגע יותר כוחות, אז זה בסדר אם רק אני אקשיב ואכיל".