החוקרת שזכתה לתהילה, רגע לפני שטיל איראני הרס את המעבדה שלה

קצת קשה להאמין שהפעם הראשונה שבה כתבנו על פרופ' יפעת מרבל הייתה סך הכול במרץ 2025. השנה שעברה מאז, של עליות וירידות, מרגישה כמו הרבה יותר.

היא הספיקה לפרסם מחקר פורץ דרך בכתב העת היוקרתי Nature, שבו מצאה מקור פוטנציאלי חדש לגמרי לאנטיביוטיקות חדשות, ורואיינה בכל העולם בעקבות כך. היא הוצפה ברצף של פרסים וכיבודים ודורגה בין עשרת האנשים שעיצבו את המדע ב־2025 על פי Nature.

אלא שבשנה הזאת גם הרס טיל איראני את המעבדה במכון ויצמן שבה ערכה את ניסוייה במסגרת עם כלביא. מרבל ישבה במקלט ביתה שבתוך המכון כששמעה פיצוץ אימתני. היא רצה למעבדה וראתה את ההרס. מאותו הרגע, עם הצוות שלה, היא פעלה ללא לאות להוציא מכשירים ודגימות - אבל לא הכול היה אפשר להציל. את המעבדה היא העבירה למקום חדש.

מרבל גם איבדה את כלבת המשפחה האהובה, בוטן, שנדרסה כשיצאו לראות את הנזקים, וקברה את חמה שנפטר באותו השבוע.

"זה היה אירוע קשה", היא מספרת בראיון לגלובס. "חלק מההתמודדות עם הטראומה הזאת היא לפעול על אוטומט, וכך עשינו. שמנו מול עינינו את המטרה ולא את הקושי, מה שבוודאי יכולנו לעשות רק משום שלא היו פגיעות בגוף או בנפש".

בין הרכוש שאיבדו היה גם בנק דגימות של אנשים מבוגרים, ששימש את מרבל וצוותה למחקר על הזדקנות. "זה מחקר שהתחלנו וכבר לא נוכל לסיים על גבי הדגימות האלה", היא אומרת בצער. "מה עושים במצב כזה? מתחילים מחדש? מוותרים והולכים בכיוון אחר?

"בהתחלה באנו למעבדה החדשה בעיקר כדי להיות יחד, להרגיש את ההמשכיות של הרקמה האנושית הזאת. ואז, הכי מהר שיכולנו, צללנו למחקר. זה המנוע שלנו. נכון, העבודה שלנו התעכבה, כמו שקרה לכל מדינת ישראל, אבל זה לא עצר אותנו".

 מכון ויצמן לאחר הפגיעת / צילום: כפיר זיו

הדרך לעולם חדש של תרופות פוטנציאליות

הגילוי שהספיקה פרופ' מרבל להוציא לעולם, עוד טרם פגיעת הטיל, הוא לא פחות ממרעיש: מחקרה חשף מנגנון חיסוני חדש, שנשאר חבוי עד היום משום שהמדע לא הסתכל על המידע ש"הסתתר" בתוך פחי האשפה התאיים. הוא הראה כי בין תוצרי הפירוק של החלבונים בגוף, שסיימו את תפקידם, ניתן למצוא גם כאלה עם פעילות אנטיביוטית.

מחקרים נוספים שעורכת מרבל הולכים ומגלים עוד תפקידים של תוצרי פירוק החלבונים הזה, למשל, פעילות אנטי־סרטנית, "אבל מוקדם מדי לדבר על זה, עד שנבחן ונוכיח את הפעילות", היא מסתייגת, אך מבהירה: "אם מצאנו את כל זה, מי יודע מה עוד נמצא שם בהמשך?".

לממצאים הללו היא הגיעה מתוך הסתכלות חדשנית על האופן שבו פועלים חלבונים בתא, באמצעות שימוש בכלים ייחודיים שהמעבדה שלה פיתחה במיוחד לשם כך. היא מסבירה: "החידוש במעבדה שלנו הוא שאנחנו יוצרים כלים נוספים, לא רק כדי לבחון כמה חלבונים מכל סוג יש, אלא גם כדי לזהות מה ההבדלים בפעילות שלהם". כלומר, יכול להיות שנראה שני עותקים מאותו החלבון, אבל כל אחד מהם מתנהג בצורה אחרת. מרבל מדמה זאת להבדל בין לספור את כמות העובדים במפעל לבין לדעת מה כל אחד מהם עושה.

"הסיפור של 'פחי האשפה' הוא רק חלק מזה", היא אומרת. מרבל כבר בודקת את היישומים של הגישה הזאת בחקר הדלקתיות של המוח (המחלות הקשות ביותר של המוח, כמו אלצהיימר וטרשת נפוצה - הן מחלות עם מרכיב דלקתי משמעותי) וכן בתחום העמידות לאינסולין, המקושרת עם סוכרת והשמנה.

הכלים שפיתחה מאפשרים לראות בעולם מידע שקודם לכן אי אפשר היה לראות. היא מציינת כי גם בינה מלאכותית יכולה להביא המון תועלת למחקר, אך יש בה מגבלות משמעותיות. "AI יכולה להוציא תובנות מכל סוג נתונים, אבל לא לייצר סוג נתונים חדש. אם הכלים הקיימים שלנו עיוורים לחלק מהמידע, או לרמות הבקרה השונות של החלבונים, לא נוכל להפעיל על המידע הזה אלגוריתם ונהיה מוגבלים במה שנוכל להפיק".

הפיתוחים שלה יודעים גם להשפיע על התנהגות החלבונים - והמשמעות היא עולם חדש של תרופות פוטנציאליות. "נעשתה במעבדה שלנו עבודה נהדרת על מחלות שאפשר לקשר את המקור שלהן בצורה מאוד ברורה להבדלים גנטיים. אלה לעיתים קרובות מחלות נדירות שמופיעות בילדים או מחלות גנטיות שמונעות בידי גן בודד".

לעומת זאת, מסבירה המדענית, "המחלות הנפוצות שמופיעות עם ההזדקנות כנראה קשורות לא רק לתוכנית הגנטית שלנו, אלא לאופן שבו החלבונים באים לידי ביטוי ומתנהגים, וזה משתנה עם השנים. זה כמו שגולם ופרפר הם בעלי אותם הגנים אבל באופן ביטוי שונה".

עבור מרבל התובנה הזאת כנראה בולטת עוד יותר כי היא עצמה תאומה זהה. "אחותי היא נוירוכירורגית וטרינרית, כך שיש בינינו הרבה נקודות דמיון ולא מעט נקודות שוני. המיקוד שלי בביולוגיה של מה שמתרחש בגופנו, אחרי שהגנטיקה כבר הוכרעה, לא בא באופן מודע מהמחשבה על עצמי כתאומה, אבל מי יודע, אולי הושפעתי מכך באופן לא מודע. ללא ספק, התאומות היא חלק מההגדרה שלי בחיים ואולי גם מהרצון להביא לפרונט את מה ששונה בין אנשים. אני היום גם אמא לתאומים, אך לא זהים - בן ובת".

"חששתי מהאבחון, כדי לא לגעת במה שעובד"

מרבל גדלה ברמת אילן והייתה ילדה סקרנית במיוחד, אבל בבית הספר היה לה קשה לבצע מטלות בתחומים שלא עניינו אותה, עד כדי איום בסילוקה מהלימודים. את התיכון היא אף סיימה בלי תעודת בגרות, אותה השלימה רק במהלך שירותה הצבאי. היא שירתה כפקידה מבצעית ואז קצינת מבצעים ומדריכה בקורס קצינות, ולבסוף שברה תקרת זכוכית כמפקדת גף מבצעים ביחידה לשיתוף פעולה בחיל האוויר, תפקיד שעד אז הוצע רק לגברים שהם אנשי צוות אוויר.

העניין במדע משך אותה בכל זאת בחזרה ללימודים, באקדמיה. "בזכות חברה טובה, אורטל, שלימדה אותי הכול, עברתי את התואר הראשון, ובתואר השני פחות השקעתי בקורסים, אבל זה לא שינה כי כבר עסקתי במחקר אמיתי ואיתו המשכתי הלאה".

רק בשנים האחרונות הבינה מרבל מדוע היה לה קשה כל השנים - כשאובחנה עם הפרעת קשב. "לא ידעתי שחוסר היכולת להחזיק בראש רק מחשבה אחת, או העובדה שאני רואה בטיול בטבע כל בעל חיים שחולף בזווית העין, או שקשה לי להתמקד בשיחות עם אנשים או להשלים אתגרים ביורוקרטיים - זה משהו חוץ מפשוט מי שאני".

את האבחון היא העזה לעשות רק אחרי שקיבלה את הפרופסורה ואת הקביעות במכון ויצמן. "כנראה - אני מנתחת את זה רק בדיעבד - היה לי חשש שאם אני אגע בזה, אני עלולה לסכן את מה שבכל זאת עובד אצלי. רק בשלב מאוד מאוחר בקריירה הרגשתי שאני יכולה לקחת את הסיכון ללכת לאבחון.

"פעם שאלו אותי אם הייתי מעדיפה לקבל אבחון בגיל צעיר יותר ואולי לקחת ריטלין. אני באמת לא יודעת. אני מרגישה שצורת החשיבה האחרת היא חלק אינטגרלי מהיצירתיות שהבאתי למדע, שלא לדבר על היכולת להתמודד עם כישלונות בצורה מפוארת. אני אתן את הטוב ביותר שלי, ואם זה לא יצליח, אני אתן את הטוב ביותר שלי שוב".

"התרגשתי עד דמעות כשנכנסתי לרשימה"

בשנים האחרונות ההתמודדות שלה היא גם עם הצלחות. "התרגשתי עד דמעות כשנכנסתי לרשימת עשרת המדענים המשפיעים של Nature. זה היה כבוד גדול", היא מספרת. זו התווספה למדף של עיטורים שבהם זכתה בשנתיים האחרונות, כמו פרס רפפורט למצוינות במחקר ביו־רפואי ואות האבירות של מרכז פרס לשלום.

ויש עוד דבר שמרבל מתעקשת לדבר עליו בראיון הזה, האופן שבו שילבה את הקריירה המפוארת עם הבית. "אני רוצה להגיד לכל המדעניות לעתיד שהעולם המדעי דווקא די גמיש לעומת חלק מהמקצועות האפשריים האחרים, ואם עושים משהו שמתלהבים ממנו, אז ההתלהבות הזאת עוברת גם לילדים", אומרת מרבל, הנשואה לעינב ולהן שלושת ילדים. "מובן שזה לא חף מייסורי מצפון, אבל אני מאמינה שילדים לא מחפשים שלמות, אלא נוכחות רגשית, אמת ואהבה. זה בסדר שהם גדלים עם הורים שהם בני אדם".