מה הביא ליצירת ועדה חקירה ממלכתית?

נכון - האמירה נכונה ברובה המוחלט
לא מדויק - חלקים מהותיים מהאמירה שגויים
מטעה - האמירה יוצרת מצג שווא או מוציאה עובדות מהקשרן
לא נכון - האמירה שגויה
לשיפוטכם - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת ציון חד־משמעי

שם: אפרת רייטן
מפלגה: הדמוקרטים
מקום פרסום: הזירה הרמכזית, ערוץ כנסת
ציטוט: "חוק ועדות החקירה בסוף שנות השישים נחקק בדיוק כי הייתה התערבות פוליטית"
תאריך: 23.04.26
ציון: נכון

חה"כ אפרת רייטן התראיינה לערוץ כנסת (הריאיון מתחיל בדקה 22:44) בנושא הדיון בבג"ץ על הקמת ועדת חקירה למחדלי 7 באוקטובר. היא הביעה התנגדות לרעיון של ועדת חקירה פריטטית שחצי מחבריה ימונו על-ידי הקואליציה והחצי השני על-ידי האופוזיציה, והוסיפה: "יש חוק במדינת ישראל - חוק ועדות חקירה, שאגב נחקק בדיוק בגלל הכשל הפוליטי של המערכת הפוליטית [...] חוק ועדות החקירה בסוף שנות השישים נחקק בדיוק כי הייתה התערבות פוליטית, אגב של ממשלות מפא"י, ואמרו 'שנייה - מההתחלה. בואו נסדיר את הדברים. בואו נעגן את הדרג המקצועי והאובייקטיבי, שאין בו פוליטיקאים, שהם אלה שיחקרו את מי? את הדרג הפוליטי".

לא ניתן לקבוע בוודאות סיבתיות, אבל מאחר שמדובר בטענה היסטורית כן ניתן לטעון האם הדברים עליהם דיברה רייטן אכן היו ברקע הדברים.

ראשית, יש להבין את המבנה החוקי: בישראל מה שנקרא "ועדת חקירה ממלכתית" (או בלשון החוק, "ועדת חקירה") מוקמת מכוח חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968. החוק קובע שהממשלה יכולה להחליט על הקמת ועדה שתחקור "עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור". לאחר קבלת ההחלטה, נשיא בית המשפט העליון ממנה את חבריה, כשבראשם עומד שופט עליון או מחוזי בהווה או בדימוס. החוק החליף את פקודת ועדות חקירה 1921 מימי המנדט הבריטי, שנתנה לנציב העליון את הסמכות להקים ועדת חקירה ולמנות את חבריה. בספר "ועדות חקירה ממלכתיות" מאת פרופ' אביגדור קלגסבלד (הספר אינו זמין לעיון אינטרנטי) מוסבר שלאחר קום המדינה סמכויות הנציב בעניין הועברו לממשלה ומשם לראש הממשלה, שר הפנים ושר המשפטים. לדבריו, תחת הממשלות הראשונות נעשה שימוש תכוף בפקודה, שלא תמיד לצורך מה שוועדות חקירה אמורות לעסוק בו, מה שפגע במעמד המוסד.

גם ב"ועדות חקירה ממלכתיות" וגם בספר "המערכת הפוליטית בישראל" מאת ד"ר דנה בלאנדר ויצחק גל-נור (הספר אינו זמין לעיון אינטרנטי), בפרק על מנגנוני הניטור השונים בישראל, מוסבר על הרקע לחקיקת חוק ועדות חקירה: פרשת "עסק הביש" (שנודעה גם בשם "הפרשה" ו"פרשת לבון"). מדובר במבצע שהסתבך במצרים, שאחריו עלתה השאלה "מי נתן את ההוראה?", שכן ראש הממשלה משה שרת וראש המוסד איסר הראל לא עודכנו על הפעילות טרם בוצעה. מי שנחשדו כנותני ההוראה היו שר הביטחון פנחס לבון (שהכחיש) וראש אמ"ן בנימין גיבלי.

בספרים מוסבר שקמה רשימה של חקירות פנימיות שנועדו לחקור את הפרשה, ביניהן: "ועדת שניים" (בה היו חברים נשיא העליון דאז יצחק אולשן והרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי) שהייתה סודית וחסרת סמכויות, ועדת חקירה צבאית, חקירה של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, ועדת חקירה לפי חוק השיפוט הצבאי ובעקבותיה גם חוות דעת של היועמ"ש. בנוסף, התקיימו דיונים בוועדת החוץ והביטחון.

אבל מה ששבר את גב הגמל היה "ועדת השבעה", ועדת שרים בת שבעה חברים לבחינת הנושא שקמה בהחלטת ממשלה ב-1960, בניגוד לדעתו של ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון. הוא התנגד וטען שלא ניתן שהממשלה "תעשה עצמה רשות שופטת", ודרש במקום "ועדת חקירה משפטית", קרי בלתי תלויה. לפי קלגסבלד, בן-גוריון לא היה מודע לכך שלפי פקודת ועדות חקירה הייתה לו הסמכות להקים ועדה בעצמו. הוועדה פרסמה מסקנה שיצחק לבון "לא נתן את ההוראה", והממשלה אימצה את המסקנות - שוב בניגוד לעמדת ראש הממשלה. בן-גוריון התפטר בטענה שאינו יכול לשאת באחריות המשותפת של חברי הממשלה למסקנות הללו, וגם לאחר פרישתו מראשות הממשלה ב-1963 המשיך לדרוש ועדת חקירה משפטית. כמו כן, הוא דרש לחקור את עבודת ועדת השבעה באותו אופן, והיועמ"ש אכן ביקר את עבודת הוועדה אך המליץ להקים ועדת חקירה לפי הפקודה רק לפרשה ולא לוועדת השבעה.

יצוין שבשום שלב לא קמה ועדת חקירה לפי הפקודה המנדטורית, מה שלפי "ועדות חקירה ממלכתיות" מראה כמה מעמדה של ועדת החקירה טרם חקיקת החוק היה נמוך, למרות שבמקרים רבים הועמדו בראשותה שופטים, כפי שבן-גוריון רצה גם במקרה זה.

קלגסבלד מסביר שאחת הבעיות בפעולת ועדת השבעה הייתה שהיא עסקה ב"ריב בין שניים" של ויכוח עובדתי, ולכן דבר זה לא היה אמור להיות מונח בפתחה של ועדת שרים. כך נחשף החוסר באמצעי חקירה אמין ובעל סמכויות מתאימות. לפי בלאנדר וגל-נור, הדבר העלה את הצורך במוסד חקירה אמין שסמכויותיו מוגדרות בחוק. "לא ייפלא אפוא ש'הפרשה' היוותה גורם עיקרי לחקיקתו של חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, והותירה רישומה על אופי ההוראות הקבועות בו", כותב קלגסבלד.

גם בעיתונות התקופה, הצעת חוק ועדות חקירה הוצגה כמענה לוועדת השבעה. כך נכתב ב"דבר" בנובמבר 1967: "החוק המוצע, שנועד לתקן ליקויים ופגמים בחוק הקיים - ליקויים שנתגלו ועמדו בוויכוח ממושך בעת הדיון על דרישתו של דוד בן-גוריון לכונן ועדת חקירה משפטית לבדיקת 'הפרשה' ודרך עבודה של ועדת השבעה בענין זה". עיתון "הצפה" דיווח: "הצעת חוק הנמצאת בדיוניה של הממשלה מאז העלה ח"כ ד. בן-גוריון את התביעה למינוי ועדת חקירה ממשלתית לעניין 'הפרשה', חוק ועדות חקירה, אושרה אתמול בממשלה".

במקביל "הארץ" תיאר מגמה רחבה אף יותר שדרשה תשובות: "משמעות עצם ההצעה ועיקר תוכנה תובן רק על רקע חוקתי-מדיני של ויכוחים מרים, בכל הדרגים, אשר הסעירו את הרוחות בשנים האחרונות - ומכנם המשותף היה: ועדות חקירה מטעם השלטון, או תביעות-ללא-מענה לעריכת חקירות כאלה בדרך ועדות חקירה. נזכיר אך דוגמאות מעטות מני רבות: ועדות החקירה בענייני מעמד היועץ המשפטי לממשלה: דיני שכירות (בכמה שלבים אשר נמשכו שנים רבות, והאחרון בהם עודו תלוי ועומד); ופרשת חה"כ י. רפאל, בקשר לפרשת תל-גבורים. ומאבקו האין-סופי של דוד בן-גוריון למען הקמת מוסד 'חקירה משפטית', בקשר ל'פרשה' - ובהקשר זה זכורות ועדות חקירה אשר לפנים עסקו בפרשיות-משנה של 'הפרשה', והחל בועדת אולשן-דורי, דרך ועדת חיים כהן, וכלה בועדת השבעה (ועדת שרים)".

כך גם תואר ב"דבר" נאומו של שר המשפטים דאז יעקב שמשון שפירא: "בנאומו הארוך לא הזכיר שר המשפטים את ועדות החקירה השונות, שטיפלו ב'עסק ביש' וב'מי נתן את ההוראה?' ואף לא את הסערה שהתעוררה בציבור בעקבות זה. גם שלושת חברי הבית שהשתתפו בדיון נמנעו מלגעת בנושא ורק אחד מהם הזכיר אותו במפורש". כלומר, לבני התקופה היה ברור שזה היה הגורם לחקיקת החוק, ואי-אזכורו נחשב לדבר שמחייב התייחסות. ועדיין, שפירא כן אמר: "אסור שעבודתה של ועדת החקירה או הרכבה יעור­רו ביקורת, אם מלכתחילה ואם בדיעבד. אסור שהצי­בור יחשוב שהממשלה הקימה ועדת חקירה בהרכב הנוח לה, ולכן באה הצעתנו לצמצם את סמכותה של הממשלה לגבי ועדות חקירה עד למינימום".

בדיון על הקריאה הראשונה, חה"כ יצחק נבון (רפ"י) נימק את תמיכתו בהצעת החוק: "במקרה של ועדת שבעת השרים, האמת היתה לא רק מכוסה בשכבה גדולה של אבק, אלא דחסה ורמוסה ללא רחמים. בימים כתקנם, ובממשלות כתקנן, ייתכן שלא היה צורך בחוק כזה. גם לפי החוק של 1921 אפשר היה לפעול באופן שלא יקפח את האמת ולא יעוות את הדין".

למעשה, גם מי שביקרו את ההצעה התייחסו לעסק ביש. חה"כ שמואל תמיר (המרכז החופשי) טען בדיון לפני ההצבעות בקריאה שנייה ושלישית נגד נוסח החוק דאז, שקבע שוועדת חקירה תוכל לדון רק בנושא "ציבורי וחיוני אותה שעה". לדבריו, "אין להבין את הניסוח של מרבית חברי הוועדה אלא על רקע מסויים. הרקע היה בניית מסגרת שבה אי­אפשר יהיה לברר את הפרשה, או מה שידוע כ''פרשת לבון', על אף הדרי­שות המרובות לבדוק אותה ביסודיות".

עם זאת, שפירא הדגיש בנאום הצגת הצעת החוק, שפירא גם הסביר שטעם נוסף היה האינפלציה בוועדות החקירה: לדבריו, בימי המנדט נעשה שימוש בפקודת ועדות חקירה כעשר פעמים בלבד, ואילו לאחר קום המדינה ועד לנאום בשלבי 1967 קמו כ-150 ועדות חקירה, שרבות מהן כלל לא עסקו בנושאים שצריכים להיות מטופלים באמצעות ועדת חקירה (למשל, שירות נשים דתיות בצבא).

לסיכום, מוסכם שהרקע לחקיקת חוק ועדות חקירה הוא "הפרשה" וחקירתה באמצעות ועדת שרים שהורכבה מפוליטיקאים - דבר שהבהיר את הצורך בהסדרת גוף חקירה עצמאי שיוכל לרדת לעומק העובדות. לכן דברי רייטן נכונים.

היות שדבריה של רייטן נמצאו נכונים, לא פנינו לבקשת תגובה.