בת 108 הורישה את הנחלה לבתה, האחים ערערו. מה קבע ביהמ"ש?

בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת הכריע השבוע בסכסוך ירושה בין שישה אחים שהוריהם נפטרו. הסכסוך עסק בשאלה למי שייכות הזכויות בנחלת ההורים במושב. האב נפטר ב־2010 והאם ב־2018 בגיל 108, שאובחנה עם אלצהיימר וירידה תפקודית.

האם ערכה בחייה שתי צוואות: הראשונה עם עדים בשנת 2010 ובה ציוותה את כל רכושה לבנה ב'. בצוואה השנייה שנערכה שלוש שנים לאחר מכן בפני עו"ד, כשהאם בת 103, ציוותה את הזכויות במשק ורכושה לבתה א' בלבד תוך הענקת זכות מגורים אישית לבנים י' וב'. לאחר מותה של האם חתמו ששת הילדים על כתב ויתור על הצוואה הראשונה והזכויות נרשמו על הבת א'. החל משנת 2019 החלו הליכים משפטיים סוערים בין האחים. האח ב' טען שיש לבטל את הצוואה המאוחרת מאחר שנכתבה על ידי אחיו הנהנים בה, כשאמם לא מודעת לתוכנה. האחות א' הכחישה שהייתה מעורבת בעריכתה וטענה כי אמה הייתה כשירה להבין את משמעות מעשיה.

השופטת דיאנה פסו־ואגו החליטה לבטל את הצוואה המאוחרת לטובת הבת א', הנהנית העיקרית בצוואה, וקבעה כי הייתה מעורבת בעריכתה ולכן יש לפסול אותה. נקבע כי הכנת נוסח מלא של הצוואה, מסירת הוראות מפורטות לעו"ד, השתתפות פעילה בגיבוש תוכן הצוואה או שליטה בתהליך ההכנה עולות לכדי מעורבות שתביא לפסילה. נקבע כי א' ואחיה י' היו שותפים מלאים בכתיבת הטיוטה, שהועברה לעורך הדין כאשר רובה הוכתבה על ידי א'. זאת כאשר הצוואה כללה הורשה של מלוא רכושה של המנוחה ל־א'. בנוסף, העדות לא תורגמה לאם, שהייתה דוברת ערבית טוניסאית בלבד והבינה קצת עברית.

הטענה כי המנוחה הושפעה בצורה בלתי הוגנת נדחתה מאחר שלא הוכח שהמנוחה לא הבינה את סביבתה. לבסוף, נקבע כי הודעת האחים על הסתלקותם מהצוואה הראשונה לא מהווה "הודעת הסתלקות" והאחים חתמו על המסמך מתוך מצג שגוי, שהצוואה המאוחרת כשרה ותקפה והיא אינה. לאחר פסילת הצוואה, נותרה הצוואה הראשונה לטובת הבן ב', שיצטרך לבקש צו קיום. הבת חויבה לשלם לאחיה כ־60 אלף שקל הוצאות משפט. עו"ד שלמה מערבי שייצג את הבת א' מסר שהוא שוקל ערעור: "יש טעויות משפטיות ועובדתיות רבות בפסק הדין".

משמעות הפסיקה: מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה, בפרט כאשר יש נסיבות נוספות, תביא לפסילתה.

מספר תיק: 37406-07-22

רשת המרכולים פרשמרקט ערערה לבית המשפט עליון לאחר שחויבה לשלם 120 אלף שקל לקרן תובענות ייצוגיות במסגרת תביעה שטענה כי היא מחויבת לפרסם מחירי מוצרי עישון במקום גלוי. הערעור התקבל והחיוב בוטל. נקבע כי מאחר וטענות הרשת שלפיהן הדרישה אינה חוקית, ואינה לטובת הציבור התקבלו - לא היה מקום לחייב אותה להעביר סכום לקרן, גם אם הסכימה לכך במסגרת ניהול הסיכונים שלה.

תחילתה של הפרשה בתביעה ייצוגית שהגישה אישה נגד הרשת, שבבעלות קבוצת פז, בטענה כי לא הציגה את מחירי מוצרי הטבק בסניפים ובכך הפרה את חוק הגנת הצרכן. הרשת טענה כי לא חלה עליה חובה לפרסם את מחירי הטבק אלא קיים חוק האוסר על פרסום מוצרי עישון. הצדדים הציגו בקשה מתוגמלת להסתלקות מהתביעה, שלפיה הרשת תציג מחירי מוצרי העישון במקום בולט, תוזיל את מחירי המוצרים למשך שנתיים ותשלם לתובעת ועורכי דינה 120 אלף שקל. היועצת המשפטית לממשלה התנגדה בנימוק כי החוק אוסר לפרסם מוצרי עישון והוזלת המוצרים תפגע בבריאות הציבור.

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את כל טענות המבקשת. נקבע כי הדרישה להציג מחירים מנוגדת לחוק איסור פרסומת ואין הצדקה לאשר גמול כלשהו למבקשת. עמדת היועמ"שית התקבלה כך שהסכום שהוצע יועבר לקרן תובענות ייצוגית ולא למבקשת.

הרשת ערערה לבית המשפט העליון שקיבל את הערעור השבוע. השופטים עופר גרוסקופף, יחיאל כשר ורות רונן קבעו כי ההליך לא הניב תועלת של ממש לחברי הקבוצה או לציבור. "לא הייתה כל הצדקה מבוררת לחייב את פרשמרקט בתשלום כלשהו לחברי הקבוצה, אף לא בתשלום לקרן. התשלום לקרן איננו צדקה או נדבה, אלא תשלום לציבור הרחב עקב התנהלות לקויה של הנתבעת".

משמעות הפסיקה: כאשר נקבע שההליך לא הניב תועלת לציבור, אין הצדקה לחיוב החברה בתשלום לקרן תובענות ייצוגית. גם אם במסגרת הסדר הסכימה לשלם סכום מסוים.

מספר תיק: 32740-11-25

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל באופן חלקי תביעה כספית שהגיש איש העסקים עמוס לוזון נגד אדם שעמו היה לו הסכם לדמי ייזום והוצאות. הנתבע חויב לשלם לו כחצי מיליון שקל בשל הסכם שותפות משנת 1994 לפיתוח מגרש בפתח תקווה לחקלאות.

בהסכם נקבע כי לוזון, יחד עם גורם נוסף, יפעל לשינוי ייעוד הקרקע בתמורה לדמי ייזום ויהיה זכאי להחזר הוצאות עודפות שישולמו על ידו. לוזון פעל בהצלחה לשינוי ייעוד הקרקע לבנייה ועל רקע השבחת המקרקעין, הגיש תביעה לקבלת דמי הייזום וההוצאות. הנתבע חויב בתשלום דמי ייזום בגובה כ־350 אלף שקל והוצאות הייזום בגובה 142 אלף שקל.

הנתבע הגיש ערעור לבית המשפט העליון וטען שיש לעכב את ביצוע פסק הדין, כלומר את תשלום החיוב עד להכרעה בערעור. לטענתו, נוכח הלוואות שנטל בעבר, בגינן נאלץ לשאת בתשלומים חודשיים משמעותיים, הוא מצוי "על סף קריסה" וסובל מקשיי נזילות ניכרים. קשיים אלה עלולים לחייבו למכור נכסים שבבעלותו על מנת לעמוד בחיובים שהושתו עליו בפסק הדין. זאת, הוא מדגיש, בעוד שלוזון הוא אדם בעל אמצעים. לוזון התנגד לבקשה וטען באמצעות באי כוחו, עוה"ד ירון קוסטליץ ואביעד שאולזון, כי לפי הפסיקה אין לעכב חיוב כספי אלא במקרים חריגים ולא מדובר במקרה חריג. הוא גם טען כי הנתבע הוא בעליהם של נכסי מקרקעין רבים.

השופטת גילה כנפי־שטייניץ דחתה את הבקשה וקבע כי לפי ההלכה, חיוב כספי יעוכב רק במקרים חריגים וכי זה לא המקרה. "על מבקש העיכוב במקרים אלה להניח תשתית עובדתית מוצקה המוכיחה כי אם יזכה בערעור יהיה קשה עד בלתי אפשרי להיפרע מן הזוכה; או שביצוע מיידי של פסק הדין יביא את המבקש לכדי קריסה כלכלית או יגרום לו נזק רב".

המבקש צירף הוכחה להלוואות שנטל, אך השופטת קבעה כי אלו לא מוכיחות כי אי קבלת הבקשה צפויה להביאו לכדי קריסה כלכלית ולאלצו למכור נכסים בבעלותו. היא קבעה כי אפילו אם משמעות התשלום היא מכירת נכס מנכסיו, כאשר לא נטען כי אלו משמשים אותו למגורים - אין בכל הצדקה לדחיית התשלום. מאחר וללוזון איתנות כלכלית, הוא יוכל להשיב את הכספים אם ההחלטה תשתנה בערעור. המבקש חויב לשלם 2,000 שקלים הוצאות.

משמעות הפסיקה: חיוב כספי יש לשלם לפני הערעור ורק במקרים חריגים ניתן יהיה לדחות אותו.

מספר תיק: ע"א 29043-04-26