הזוכים בנובל בכלכלה: חוקרים אמריקאים שבחנו גורמים לאי יציבות כלכלית

הזוכים בפרס לכלכה על שם נובל לשנת 2026 הם רוברט הול מאוניברסיטת סטנפורד ומייקל וודפורד מאוניברסיטת קולומביה עבור מחקריהם בתחום היציבות הכלכלית. ספציפית, שני החוקרים בחנו את הגורמים המיקרו כלכליים, כלומר גורמים ברמה של משק בית אחד או חברה אחת, ואת השפעתם המצטברת על היציבות הכלכלית ברמת המדינה או העולם כולו.

ועדת הפרס הסבירה כי התפתחות כלכלית מאופיינת בתקופות של שפע ותקופות של מחסור, של תעסוקה כמעט מלאה לעומת אבטלה גבוהה, של יציבות מחירים או של אינפלציה דוהרת. ממשלות מעוניינות בדרך כלל לתמוך ביציבות כלכלית אשר מפחיתה את תקופות המצוקה או אי הוודאות. החוקרים שזכו בפרס השנה פיתחו מודלים שנועדו לעזור בכך, הנקראים מודלים "ניאו-קיינסיאניים". המודלים הללו משמשים בקביעת מדיניות ציבורית ברחבי העולם, למשל מדיניות ריבית או מיסוי. החיבור שלהם בין המיקרו למקרו היה החידוש העיקרי של המודל.

המודל הקיינסיאני הקלאסי נקרא על שמו של ג'ון מיינרד קיינס מלפני כמאה שנה. הרעיון שלו היה כי הביקושים של משקי הבית והעסקים אינם תמיד תואמים את מה שהכלכלה יכולה לייצר, וכדי למנוע התחממות או התקררות יתר דרמטית של הכלכלה, ניתן להשפיע על הביקושים הללו. למשל, אם ניתן להגדיל את ההכנסה הפנויה של הציבור, אפשר להאיץ את הכלכלה. קיינס וממשיכי דרכו פיתחו כמה משוואות הקושרות למשל בין כמות הכסף במשק, אינפלציה, תעסוקה ועוד.

בשנות ה-1970, בזמן משבר הנפט, הסתבר כי המשוואות הללו פועלות בצורה הרבה פחות פשוטה וחד משמעית מכפי שניתן היה להעריך מן המודלים הקלאסיים. למשל, אמנם האינפלציה נוטה להיות נמוכה כאשר האבטלה גבוהה, אבל בעת משבר הנפט, שניהם עלו. גם הקשר בין הכנסה פנויה להוצאה לא היה כל כך ברור, וכך למשל תמריצים כלכליים לא תמיד השיגו את התועלת הרצויה לכלכלה. בסופו של דבר, כך הראה זוכה פרס נובל לשנת 1995 רוברט לוקאס ג'וניור, המודלים הללו אינם חוקי טבע, אלא מבוססים על קבלת ההחלטות של בני אדם, אוסף של מיליוני החלטות ברמת משק הבית והעסקים הקטנים והגדולים. הקשרים בין המשתנים הכלכליים נשארים בעינם רק כל עוד אין שינוי באופן שבו משקי הבין והעסקים מקבלים את ההחלטות שלהם.

אבל איך בכלל חוקרים זאת בעולם בלי ביג דאטה, בינה מלאכותית וכמעט ללא מחשבים בכלל? נדרשה גישה חדשה לגמרי.

רוברט הול הביא גישה חדשה כזו כאשר ניסה לשלב במודלים הקיימים, גם את הציפיות של משקי הבית לגבי העתיד. אם הם צורכים יותר מאשר המודלים הנוכחיים מנבאים, סימן שהם די אופטימיים לגבי העתיד, ולהיפך. הם ישנו את ההוצאה שלהם אם הציפייה שלהם לגבי העתיד תשתנה, והיא תשתנה רק אם יגיע אליהם מידע חדש. כלומר, אמר הול, אי אפשר לנבא בכלל את הצריכה העתידית, אם לא יודעים מהו המידע החדש שעומד להגיע. למשל, במשק בית מסויים יגדילו צריכה אם אחד המפרנסים בבית יקבל קידום. הם לא יודעים זאת וגם אנחנו לא יודעים זאת. העניין אינו ניתן לניבוי. לכן למדיניות הכלכלית הממשלתית לא תמיד תהיה השפעה מיידית על השוק.

במחקר נוסף הראה הול יחד עם שותפו לכתיבה, פרדריק מישקין, כי 20% ממשקי הבית חיים פחות או יותר מהיד לפה ולכן מושפעים כמעט כמו במודל קיינס המקורי, למשל הם משנים את ההוצאה שלהם ישירות כתלות בכמות הכסף הזמינה בשוק. והיתר לוקחים בחשבון משתני עתיד כלשהם, ותואמים יותר את התיאוריה של הול.

ב-2003 הציע וודפורד סדרה נוספת של מודלים ניאו-קיינסיאניים. הוא שילב מסקנות ממחקרים הבוחנים קבלת החלטות ברמת הפרט לתוך המודלים המקרו-כלכליים המקוריים. המודלים שלו נתנו ניבויים מדוייקים יותר של השפעות מדיניות. וודפורד שילב במודלים הללו גם את העבודה של הול - ההשפעה של ציפיות עתידיות על הצריכה הנוכחית. העבודה של וודפורד אפשרה לצפות בצורה מדויקת יותר כיצד ממשלות יכולות לתמרץ או לקרר פעילות כלכלית על ידי שינוי ריבית, ובעיקר על ידי ההשפעה של הציפיות לגבי הריבית העתידית על קבלת החלטות בהווה - ולא רק על ידי שינוי כמות הכסף במחזור, אחת ההנחות הכי שימושיות של המודלים הניאו-קיינסיאנים.

עוד הנחה היא כי מחירים הם "דביקים", כלומר כאשר קובעים מחירים, לא ניתן לשנות אותם לכל מחיר אחר בעולם. המחירים הקודמים משפיעים על תפיסת המחיר החדש של הצרכנים, ויש גם עלות לעצם השינוי. עסקים משנים מחירים רק אם יש להם ציפיות ברורות לגבי העתיד, ולכן שקיפות ואמינות חשובות אם רוצים להשפיע על הכלכלה באמצעות החלטות ממשלתיות.

בסופו של דבר יצר וודוורד, תוך שילוב עבודתו של הול, מודל פשוט יחסית, לא אלגוריתם בינה מלאכותית, שכן יכול לנבא בדיוק רב יותר מהמודלים הקיינסיאנים המקוריים את השפעות ההחלטות של השלטון והבנק המרזי על הכלכלה. המודל ניתן גם להתאמה לנסיבות הייחודיות של כל מדינה. למשל, אומרים בועדת הפרס, לבנק המרכזי השוודי יש את המודל הספציפי שלו, שמותאם לכלכלה השוודית. על פי ועדת הפרס, המודלים הללו תרמו לניהול משברים בעשורים האחרונים בצורה יעילה יותר ולכן הובילו ליציבות כלכלית עולמית רבה יותר. "תקופות של מיתון ושל אינפלציה גבוהה לא נעלמו, אבל הן נמשכות זמן קצר יותר".

הול, בן ה-83, הוא בן לאב שהיה בעצמו חוקר באוניברסיטת סטנפורד, והוא נשוי לסוזן וודוורד, גם היא כלכלנית, והשניים גם עבדו ופרסמו מחקרים ביחד, בעיקר בנושא הכלכלה של תמריצי הון סיכון להקמת חברות. הול עשה את התואר הראשון שלו באוניברסיטת קליפוניה, ברקלי, ואת הדוקטורט ב-MIT.

הול עמד בראש ועדה של הלשכה האמריקאית למחקר כלכלי, שתפקידה לקבוע באופן היסטורי מתי ארה"ב נכנסה ויצאה ממשברים כלכליים. כך שהוא אחראי לא רק על המחקר לגבי הסיבות שמכניסות את הכלכלות למשברים, אלא גם לתפיסה ההיסטורית של מתי החלן והסתיימו משברים כאלה.

יש לו גם תרומה מעניינת לתרבות של מדע הכלכלה. הוא הגה את השמות "כלכלני מים מלוחים" עבור כלכלנים מהחוף המזרחי והמערבי, ולעומתם "כלכלני מים מתוקים" לאלה המגיעים משיקגו והסביבה, אזור האגמים והנהרות הגדולים. כאשר נשאל האם הוא רוצה קרדיט עבור השם הקליט הזה, אמר כי ישמח אם כל מי שמשתמש בו ישלח דולר לטובת מלגות לסטודנטים ב-MIT ("מלוחים") וגם באוניברסיטת מינסוטה ("מתוקים").

מייקל וודפורד, בן ה-71, הגיע לכלכלה אחרי סיבוב במספר דיסציפלינות אחרות שכולן תרמו לאופן שבו הוא עורך את מחקריו. הוא התחיל תואר ראשון באוניברסיטת שיקגו בכוונה ללמוד פיזיקה, שינה את תחום ההתמחות למדעים קוגניטיביים, המשיך לתואר במשפטים בייל ולבסוף לדוקטורט בכלכלה ב-MIT, כשהוא מצוייד ב"מלגת הגאון" (Genius Grant) של קרן מקארת'ור. הוא היה אחד הזוכים הראשונים במלגה זו ב-1981, כשהיה בן 26 בלבד. אחרי הדוקטורט הוא לימד בקולומביה, שיקגו, פרינסטון ולבסוף חזר לקולומביה.

לדבריו בעבר, הוא הושפע מהמחקרים של הישראלים פרופ' דניאל כהנמן ופרופ' עמוס טברסקי בעניין קבלת החלטות, כאשר החליט לנסות לשלב קבלת החלטות על ידי יחידים במודלים הכלכליים שלו.

שני הזוכים לשנת 2026 שייכים באופן ברור לזרם הכלכלי האמריקאי שממנו הגיעו רוב הזוכים בפרסים הקודמים בכלכלה. לפי מחקר של חוקרים מרווארד ומישיגן בארה"ב ומאוניברסיטת צינגחוואה בסין, בעוד שהזוכים בקטגוריות אחרות נעשו מגוונים יותר עם השנים, בכלכלה התרחשה מגמה הפוכה - הריכוזיות התגברה. ב־30 השנים האחרונות 50% מהזוכים הגיעו משמונה אוניברסיטאות בלבד. הרווארד, MIT ואוניברסיטת שיקגו היו הדומיננטיות ביותר, ואחריהן סטנפורד, פרינסטון, ייל, ברקלי וקולומביה. כאמור, את הזוכים של השנה אפשר להוסיף בקלות לאותה הרשימה.