מי שביקר בשנים האחרונות בברודוויי והיה מעוניין בתחושת בהלה, בדרך כלל הסתפק בהצצה במחירי הכרטיסים, אבל השנה אפשר למצוא על הבמות אימה מסוג אחר. הפקות כמו "פעילות על טבעית" ו"דברים מוזרים", לצד סיפורי רוחות, ערפדים ומופעי אימה נוספים, תופסות את מקומן לצד מחזות הזמר ומופעי הבידור המסורתיים.
הפלישה של ז'אנר האימה אל מעוז התיאטרון המסחרי לא מנותקת ממה שמתרחש בשנים האחרונות בבתי הקולנוע. סרטי האימה, שנחשבו במשך עשורים לז'אנר נישתי יחסית, משלימים תהליך ארוך של התחזקות ומגיעים בשנים האחרונות לנתחי שוק כמעט חסרי תקדים. הוליווד מתקשה לשכנע את הקהל לצאת מהבית, ואחד הדברים שהכי עובד הוא דווקא ההבטחה להפחיד אותו למוות.
● הצעה מפתה: למחוק מהזיכרון סרט אהוב כדי לצפות בו שוב
● לפצח את האלגוריתם: 10 הכללים שהופכים תוכן לוויראלי ואפקטיבי
ז'אנר האימה ידע תקופות פריחה בעבר. אבל אפילו ב-2007, מהשנים החזקות שלו, הסתכם חלקו בכ-7% בלבד מהכנסות הקופות בארה"ב. ב-2017, השנה של "תברח" ו"זה" הפופולריים, כבר הגיע נתח השוק לכמעט 10%, ואחרי כמה שנים של עליות ומורדות זינק ב-2025 לכ-15.5%. ב-2026 המגמה נמשכת עם נתח של כ-16%, ולפי כל ההערכות, הז'אנר ישבור השנה (שוב) את שיא ההכנסות שלו.
היום כמעט אחד מכל שישה דולרים שמוציאים האמריקאים על כרטיסי קולנוע מגיע לסרט אימה. בסקר שערכה חברת המחקר Ampere Analysis ברבעון השלישי של השנה התייצבה האימה, לראשונה בתולדות הסקר, בראש רשימת הז'אנרים המועדפים על האמריקאים, מעט לפני הקומדיה. בקרב בני 18-24 יותר ממחצית הנשאלים דיווחו שהם נהנים מסרטי אימה. וכך מה שבעבר זוהה עם קהל מעריצים מסור ועם טעם תרבותי מפוקפק משהו, הופך בהדרגה לבחירה מיינסטרימית.
לא צריך יותר מדי כסף כדי להצליח
סוד ההצלחה הכלכלית של ז'אנר האימה טמון בעובדה שהוא לא זקוק ליותר מדי כסף כדי להיות מופק היטב. סרטי פעולה או מד"ב נדרשים בדרך כלל לכוכבים מפורסמים, מותגים מוכרים ונוסחאות שכבר הוכיחו את עצמן וכמובן גם להציג התרחשויות מרהיבות, אך באימה, מה שלא רואים אפקטיבי אפילו יותר ממה שכן. חדר חשוך, דלת שנפתחת מעצמה או רעש בלתי מוסבר ישיגו אפקט ששום מפלצת ממוחשבת לא תוכל לשחזר, כי הפחד נוצר בראש של הצופה, והדמיון האנושי מסוגל לייצר איומים משכנעים להפליא עם מעט מאד עזרה.
היכולת להיות אפקטיבי בתקציב נמוך מאפשרת למפיקים להמר על רעיונות חריגים, על יוצרים אלמונים ועל סרטים שלא בהכרח יפנו לקהל הרחב ביותר. זה מסלול מעניין לניסוי וטעייה, בדיוק בתקופה שבה הוליווד מתקשה להרשות לעצמה לשגות. בזמן שהפקות הענק מציעות בדרך כלל ספקטקל המבוסס על מותגים ועולמות מוכרים, והקולנוע העצמאי מציע מקוריות שלא תמיד מלווה בחוויה חושית גדולה, האימה מצליחה לא פעם לחבר בין השניים. סרטים כמו "חוטאים" ו"Weapons", שהיו להיטי קופה מפתיעים, הציעו סיפורים מקוריים וחוויה קולנועית אינטנסיבית, מהסוג שמצדיק צפייה באולם.
בשנים האחרונות חלק חשוב מהניסויים האלה מתרחש בכלל מחוץ להוליווד. האימה הייתה מאז ומתמיד ז'אנר נוח ליוצרים עצמאיים, אבל האינטרנט הפך אותה גם למעין מעבדת מחקר ופיתוח של התרבות הפופולרית. בפורומים, בקהילות משחקים וביוטיוב אפשר כיום להמציא רעיון, לפתח סביבו מיתולוגיה ולבחון את כוח המשיכה שלו מול קהל, בלי להזדקק למימון מאולפן.
הדוגמה המובהקת היא "Backrooms", שהתחיל מדימוי אנונימי של מסדרונות משרדיים אינסופיים ומאיימים והפך לפולקלור אינטרנטי. היוצר הצעיר קיין פרסונס פיתח לו גרסה קולנועית בסרטוני יוטיוב שצברו קהל עצום, והשנה הגיע הרעיון גם למסך הגדול, בסרט שהכניס כ-400 מיליון דולר ברחבי העולם בתקציב של 10 מיליון בלבד.
גם קארי בארקר, במאי להיט האימה "אובססיה", שהכניס יותר מחצי מיליארד דולר בעולם בתקציב הפקה נמוך ממיליון, עבר מסלול דומה לאחר שפיתח שפה קולנועית משלו וצבר קהל עוקבים ברשת. במקרה הראשון האינטרנט שימש חממה לרעיון, ובשני ליוצר, אבל בשניהם הוא היה מקפצה לתהליך הפיתוח והחשיפה. במקום לממן בעצמה את כל תהליך הניסוי והטעייה, הוליווד יכולה לזהות רעיונות וכישרונות שכבר משכו קהל בכוחות עצמם, ולהיכנס לתמונה אחרי שחלק מהסיכון הראשוני נוטרל.
המותגים מסייעים לצמצם אי-ודאות מסחרית
הצד השני של המשוואה הזאת מתגלה דווקא בברודוויי. האימה לא חדשה לבמות, וכבר ב-1927 גילם בלה לוגוסי את דרקולה בניו יורק, ארבע שנים לפני שהפך אותו לאייקון קולנועי. תחיית אותו המחזה בכיכובו של פרנק לנג'לה ב-1977 רצה במשך 925 הצגות. בלונדון, "האישה בשחור", הפקת אימה צנועה, רצה במשך 33 שנה (ובדרך גם הפכה לסרט עם דניאל רדקליף).
לצד ההצלחות היו גם כישלונות מפוארים, והאימה מעולם לא התבססה בברודוויי כז'אנר מסחרי מרכזי. הגל הנוכחי נשען בחלקו על מותגים שכבר הוכיחו את כוחם על המסך, כמו "פעילות על־טבעית", "דברים מוזרים", שמרחיבה את המיתולוגיה של סדרת נטפליקס, והעיבוד המוזיקלי ל"נשיכות קטנות", סרט הערפדים מהאייטיז.
הפקת אימה בימתית אינה בהכרח זולה כמו סרט אימה, משום שאשליות ואפקטים מורכבים צריכים לעבוד מול קהל חי, ערב אחרי ערב. המותגים המוכרים מסייעים לצמצם את אי-הוודאות המסחרית, והמופע החי מציע חוויה שקשה לשחזר בצפייה ביתית. האיום מתרחש באותו חלל שבו יושב הקהל, והפחד והצרחות של הצופים האחרים הופכים לחלק מההצגה.
האימה ממלאת כרגע עבור תעשית הבידור שני תפקידים כלכליים כמעט מנוגדים: בקולנוע היא מאפשרת להסתכן ברעיונות חדשים מפני שמחיר הכישלון נמוך, ובתיאטרון היא מאפשרת להקטין את הסיכון באמצעות רעיונות שכבר הוכיחו את עצמם.
רעיונות חריגים וזולים לצד הוכחות בשטח
אפשר כמובן לייחס את הפופולריות הגוברת של האימה גם לתקופה החרדתית שבה אנחנו חיים, למלחמות, למגפות, לאי־הוודאות הפוליטית ולטכנולוגיות החדשות שמערערות את תחושת המציאות. חוקרי הז'אנר מצביעים כבר שנים על הקשר שבין פחדים חברתיים לבין המפלצות שהתרבות ממציאה לעצמה, אבל נדמה שההצלחה המסחרית יוצאת הדופן של האימה בשנים האחרונות קשורה גם למה שקורה בקולנוע עצמו.
הקהל ממשיך לחפש סיפורים שיפתיעו אותו וחוויות שיצדיקו יציאה מהבית, ואילו תעשיית הבידור, שנדרשת לחדש בהתמדה, נעשית פחות ופחות סובלנית לסיכונים הכרוכים בכך. האימה מצליחה לענות על שני הצרכים הללו באמצעות מודל שמאפשר ליוצרים להתנסות ברעיונות חריגים בעלויות נמוכות יחסית, לעתים אפילו מחוץ לאולפנים, ולמפיקים להשקיע בהמשך במה שכבר הוכיח את עצמו.
אולי יש כאן שיעור גם לתעשיות תרבות אחרות, שמתקשות למצוא את האיזון בין הצורך לחדש לבין הרצון להסתמך על הצלחות מוכחות. המפיקים המשופשפים מתברר מצאו דרך לא רעה לעשות עסקים עם הפחד. הם מהמרים עליו כשהוא עדיין זול, ומוכרים אותו מחדש כשהוא כבר מוכר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.