כלבת | דעה

מייצאים סייבר, מייבאים כלבת

מספר מקרי הכלבת בישראל הגיע השנה לשיא של 119, ובשבת מתה מהמחלה אישה בת 30 • בזמן שהנגיף מתפשט גם למרכז הארץ, הרשויות אינן מצליחות לפקח על כלבים משוטטים, לעקוב אחר מקרי נשיכה ולהתריע בפני מי שנחשפו למחלה • במדינה שמובילה את העולם בתחום הטכנולוגיה, מחלה שאפשר למנוע ממשיכה לגבות קורבנות

הכלבה שנאספה על ידי החולה שנפטרה מכלבת / צילום: סעיף 27א לפי חוק זכויות יוצרים
הכלבה שנאספה על ידי החולה שנפטרה מכלבת / צילום: סעיף 27א לפי חוק זכויות יוצרים

הכותב הוא סופר ועורך דין

זה מתחיל בעקצוץ במקום הנשיכה, שבועות או חודשים אחרי שהיא נשכחה. אחר כך חום ועייפות, כמו שפעת. בשלב הבא החולה צמא ואינו מסוגל לשתות: מראה המים מעורר עווית בגרון. משב רוח על הפנים מעורר בהלה. בין ההתקפים הוא צלול לחלוטין. בתוך ימים מגיעים השיתוק, התרדמת והמוות. מרגע שהופיעו התסמינים, התמותה קרובה למאה אחוז. אין טיפול. אין מחלה קטלנית ממנה שידע האדם.

● מחלה עם 100% תמותה: מה מוביל להתפרצות הכלבת בישראל, ומה אפשר לעשות?
● לשלם 9,000 שקל כדי לגלות עד מתי תחיו

זו כלבת. ואפשר למנוע אותה כמעט לחלוטין. היא איננה גזירת גורל, היא כישלון. במערב אירופה הכלבת בחיות היבשה כמעט הוכחדה; בצרפת ובגרמניה, למשל, הנגיף לא עובר בין בעלי חיים יבשתיים כבר שנים. בישראל, לעומת זאת, הוא חוזר ומתפשט.

לפני כחודשיים ננשך הבן של בת הזוג שלי, ילד בן 11, מכלב בתל אביב שהחיסון שלו לא היה בתוקף (הכלב חוסן לפני שלוש שנים, כשהחוק מחייב חיסון כל שנתיים). היא לקחה אותו ללשכת הבריאות ברחוב הארבעה. הלשכה הייתה אמורה ליצור קשר עם בעלי הכלב ולהכניס אותו להסגר, או לפחות לפקח עליו עשרה ימים. ההיגיון פשוט: כלב מפריש את הנגיף ברוק רק בשלב האחרון של המחלה, ימים ספורים לפני שהתסמינים מופיעים, ובתוך עשרה ימים הוא מת. אם הכלב חי אחרי עשרה ימים, הוא לא היה מדבק בזמן הנשיכה, והילד בטוח. אם יהיה צורך להתחסן, אמרו לה, יודיעו לה. כשאיש לא יצר קשר, היינו בטוחים שהעניין נבדק. כעבור שבועיים פנינו בעצמנו לבעל הכלב ודרשנו לוודא שהכלב חי ובריא. הוא היה. באותה הזדמנות התברר שאיש מהלשכה לא פנה אליו. לפני כמה ימים, חודשיים אחרי הנשיכה, שאלנו אותו שוב אם מישהו נזכר להתקשר אליו. התשובה עדיין שלילית. אז איך בדיוק היו מודיעים לנו שצריך להתחסן, אם איש לא בדק את הכלב?

הטרגדיה שיכלה להימנע

אצלנו זה נגמר בשלום. בכפר רות לא. בשבת נקבע מותה של אישה בת 30, פעילה למען בעלי חיים, שנדבקה בכלבת.

הפרטים היבשים: בסוף אוגוסט מצאה האישה בשולי הכביש ליד כפר רות כלבה משוטטת בת חצי שנה, ללא שבב וללא חיסון. היא הביאה אותה לווטרינר. בתחילת ספטמבר הווטרינר ניתח אותה, עיקר אותה ונתן לה זריקה נגד כלבת. למחרת הכלבה מתה. הווטרינר לא חשד שמתה מכלבת ולא שלח את גופתה לבדיקה. הגופה נשלחה להשמדה. האישה לא קיבלה טיפול מונע. שלושה חודשים אחר כך הנגיף הגיע למוח שלה. הכלבה קיבלה חיסון כשכבר היה מאוחר מדי. האישה לא קיבלה את החיסון שיכול היה להציל את חייה.

עד לפני כמה שנים הכלבת הייתה בעיה שולית בישראל, מרוכזת בעיקר בצפון ובגולן. ב־2022 אובחנו 29 מקרים בבעלי חיים. ב־2024 מת תושב נצרת, המקרה הראשון של מוות מכלבת בישראל מאז 2002. ב־2026, עוד לפני סוף השנה, כבר 119 מקרים, שיא מאז קום המדינה. ובשנה האחרונה נמצאו כלבים חולי כלבת בחולון, בהוד השרון, במודיעין, בתל אביב, בירושלים וברעננה.

להקות כלבים לא מחוסנים חוצות את הגבול מלבנון ואת קו התפר, זבל בשטחים פתוחים מאכיל אותן, והן מתרבות. המלחמה הוסיפה גורם משלה: חיילים בעזה, בלבנון ובמוצבים בצפון מאמצים כלבים משוטטים ומביאים אותם הביתה. באפריל הביא איש מילואים כלב מהצפון לחדרה ולרעננה, והכלב בילה את פסח עם המשפחה המורחבת לפני שהתברר שהיה נגוע. החמלה של החייל מובנת. מה שלא מובן הוא שצה"ל, דווקא עכשיו, ויתר בגלל קיצוצים על ההסכם עם השירותים הווטרינריים בצפון. עלותו: פחות מ־300 אלף שקל בשנה, פחות מעלות של יום לחימה אחד.

התנים מתרבים, ואיתם הסכנה

ויש גם התנים. רשות הטבע והגנים מגדירה אותם "מין מתפרץ": מין מקומי שאוכלוסייתו גדלה הרבה מעבר לכושר הנשיאה הטבעי של השטח, בזכות הפסולת שאנחנו משאירים אחרינו. הם התפשטו לכל הארץ, עד אילת. בפארק הירקון לבדו חיים לפי ההערכות 500 עד 800 תנים. ולפי רשות הטבע והגנים עצמה, ככל שאוכלוסיית התנים צפופה יותר, כך גדל הסיכון שהכלבת תתפשט. אמי, שגרה בהוד השרון, מספרת על תנים שיושבים בגינה מול הבית. באותה גינה, לפני כמה חודשים, אותר כלב חולה כלבת.

וכל הזמן הזה, הזנחה. הרשויות המקומיות בגליל המזרחי ביקשו מהשרים צעדי חירום ולא נענו. משרד החקלאות טען שאין התפרצות חריגה של כלבת בכלבים בתחומי ישראל, עד שהמציאות הפריכה אותו. ובשיא ההתפרצות, למשרד הבריאות אין אפילו מנכ"ל קבוע.

וזה הפרדוקס. מדינת הסטארט־אפ, שמייצאת לעולם סייבר, רחפנים ובינה מלאכותית, מייבאת מהמדינות השכנות מחלה של עולם שלישי ואינה מצליחה להשתלט עליה. בכל האיחוד האירופי, עם 450 מיליון תושבים, נרשמו ב־2024 רק 87 מקרי כלבת, כולם בארבע מדינות במזרח היבשת. בישראל, עם עשרה מיליון תושבים, נרשמו השנה כבר 119. אנחנו יודעים לאתר טלפון בצד השני של העולם, אבל לא להציל אישה צעירה ממוות בייסורים שאפשר היה למנוע.

מחדל קטלני

מול כל זה, יש למדינה תשובה אחת: זריקה. סדרת זריקות לאלפי נחשפים, 7,838 פניות ללשכות הבריאות בארבעה חודשים בלבד. ופיתיונות חיסון שמפוזרים מהאוויר, במיליוני שקלים, לתנים ולשועלים. המדינה מחסנת מהשמיים את התנים, ולא עושה כמעט דבר בשביל הכלבים, שהם היום מעל חצי מהמקרים. היא גם אינה מוצאת פקיד אחד שירים טלפון אחרי עשרה ימים. ויש למילה "זריקה" גם משמעות נוספת: זריקת אחריות. משרד החקלאות מצביע על הגבולות, משרד הבריאות על הציבור, צה"ל על הגדר.

אם שום דבר לא ישתנה, ישראלים נוספים ימותו מוות בייסורים, לא בגלל שאין חיסון אלא בגלל פערי מידע. לא כל כלב שמת מכלבת מזוהה ככזה; רבים מתים בשטח ולא מגיעים למעבדה. וגם כשמקרה מאובחן, לא כל מי שבא במגע שומע על כך בזמן ורץ להתחסן. הודעה לעיתונות איננה מערכת התרעה.

ובינתיים, הפחד מתפשט מהר יותר מהנגיף. כאילו לא די במלחמות ובנזק שגרמו לגוף ולנפש של כל כך הרבה ישראלים, עכשיו כל כלב ברחוב הוא איום וכל שריטה של גור היא לילה בלי שינה. ההיסטריה הזאת איננה אשמת הציבור. היא מה שקורה כשאנשים מבינים שאין על מי לסמוך.