30 שנה לשידור הטלוויזיה העברי הראשון

מצעד צה"ל בירושלים היה השידור הראשון של הטלוויזיה הכללית. השידור ההוא זכה לאחוזי רייטינג שהמפרסמים היום יכולים רק לחלום עליהם: יותר מ-%100 רייטינג

ב-2 במאי 1968, יום העצמאות ה-20, שידרה הטלוויזיה הכללית מירושלים, היום ערוץ 1, את השידור הראשון שלה.

שלושה חודשים קודם לכן פנו ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, ושר ההסברה ישראל גלילי, אל ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה - פרופ' אליהוא כץ, היום באוניברסיטה העברית, ואל סגנו, עוזי פלד, היום מנכ"ל טלעד, מזכייניות ערוץ 2, לשדר את מצעד צה"ל הגדול שתוכנן אז להערך בירושלים, שנה אחרי מלחמת ששת הימים.

פלד אומר שהיום לא היה מסכים להרים הפקה כזו בפרק זמן כל-כך קצר, אבל אז, צעירים ובטוחים בעצמם, הם נענו למשימה. לצוות ההקמה יעצו אז אנשי CBS האמריקניים, שחשבו שפלד וכץ ירדו מדעתם, וטענו שדרושות לפחות שנתיים להרים כזה שידור. אבל צוות ההקמה היה נחוש.

המשימה הראשונה היתה להשיג ניידת שידור. השמועות גרסו שיש ניידת כזו שמוצעת למכירה, יד שנייה, באנגליה. פלד יצא בהול ללונדון.

המו"מ נערך עם המוכרים, חברת אינטרטל, כאשר בחדר השני מתמודדים על הניידת גם אנשי הטלוויזיה הירדנית, שהוקמה במקביל באותן שנים. כשכבר סיכמו על המחיר, הודיעו ממשרד האוצר בירושלים שאי אפשר לקנות סתם כך, אלא יש לערוך מכרז. רק לאחר סדרת מברקים מוצפנים וטלפונים בהולים מונו פלד, הנציג המסחרי בלונדון, ומהנדס שהיה עימם ל"וועדת מכרזים", שבחרה בניידת, שלימים כונתה "הניידת הכחולה" על שום צבעה, תמורת 230 אלף ליש"ט.

המצעד החל בשעה 10:00 בבוקר. הניידת מוקמה בגבעה הצרפתית, כאשר המצלמה ישבה על מנוף בנייה בגובה 20 קומות, סמוך לנקודת הזינוק למצעד. על מרפסת במנזר נוטרדאם במרכז העיר הוצב פול סלינג'ר, לימים במאי ידוע, עם מצלמה ומיקרוגל, ציוד נדיר באותם ימים.

מספר שבועות לפני כן מעד בחפירה ארכיאולוגית שר הבטחון דאז, משה דיין, ואושפז. המצעד היה האירוע הראשון אליו הגיע מאז. אלא שאת ניידת השידור איישו אנשי CBS, והבמאי האירי לואי לנטין, שלא היו שותפים להתרגשות שעורר בואו של דיין, לא שילבו צילומים (אינטרקאטים) של במת הכבוד, למרות תחנוניהם של יורם רונן וחיים יבין, שישבו בניידת. דמותו של דיין לא נראתה בשידור.

למחרת כתב מבקר הטלוויזיה של "הארץ" כי "השידור היה ללא דופי". בטורים הפוליטיים האשימו את אשכול וגלילי שנתנו הוראה להסתיר את דיין.

אבל גם כך, השידור זכה לצפיית-שיא. בארץ היו אז כ-30 אלף מכשירי טלוויזיה בשחור-לבן, ומאות אנשים הצטופפו מול כל מכשיר. נתח הצפייה היה מושלם.

30 שנה אחרי, ערוץ 1 עדיין מרגיש מאויים. התפיסה שלו כערוץ ציבורי אינה מושרשת לא אצל ראשי הערוץ, שתופסים עצמם כמתחרים ישירים בערוץ המסחרי על אחוזי הצפייה של הקהל הרחב, ובוודאי שלא אצל האחראים פוליטית על רשות השידור.

פלד, שעשה מאז כברת-דרך ארוכה בענף, אומר שחלק מהבעיות של ערוץ 1 החלו כבר אז, ולא תוקנו עם השנים. עדיין אין בטלוויזיה הישראלית, הוא אומר, מדיניות ברורה לגבי הדרך של ערוץ 1, אם הוא מתכוון לשדר חדשות או דרמה, או כל ז'אנר דומיננטי אחר.

ערוץ 1 התנהג עד לאחרונה, אומר פלד, כמונופול, ולא הבין שלא צופים בו בכל התוכניות, וכי עליו להתמחות בסוג מסויים של אוכלוסיה, או בסוג מסויים של תוכניות. כערוץ שחי מאגרה, הוא אומר, הערוץ צריך לשדר תוכניות איכות ולא שטויות.

ערוץ 1 נשלט לא על-ידי מנהלים, אלא על-ידי ועדי עובדים, שעיכבו אותו שנים אחורה מבחינה טכנולוגית. בנוסף, הערוץ זקן, אומר פלד, אותם אנשים שהקימו אותו, היום בני 60, עדיין יושבים שם, כשעתידם בעברם. טלוויזיה היא מדיום של צעירים. כך זה בעולם. טלוויזיה היא ארגון יוצר, לא ייתכן שכל היצירה נמצאת אצל מי שמקבלים משכורת חודשית בתוך הבית. הטלוויזיה הכללית מרוממה לא פנתה במשך 30 שנה לכוחות היצירה בחוץ, ולא נתנה להם לפרוח אצלה.«אביבה קרול«30 שנה לשידור הטלוויזיה העברי הראשון«מצעד צה"ל בירושלים היה השידור הראשון של הטלוויזיה הכללית. השידור ההוא זכה לאחוזי רייטינג שהמפרסמים היום יכולים רק לחלום עליהם: יותר מ-%100 רייטינ