העולם השלישי, רחוב ליד

העולם הכלכלי אינו מתנהל עוד על בסיס מדינות ואיזורים גיאוגרפיים, אלא על פי משתנים אחרים לגמרי, רובם סוציולוגיים. הוכחות אמפיריות לכך שהעולם השלישי חי ובועט בתוך העולם הראשון מצטברות בקצב מהיר

לפני שנים לא רבות - אולי עשר, בוודאי לא יותר מעשרים - היה ברור למה מתכוונים במינוח המקובל של "עולם ראשון", "עולם שני" ו"עולם שלישי". העולם הראשון, העשיר, הקיף את צפון אמריקה, מערב אירופה, אוסטרליה וניו זילנד. במהלך הזמן הצטרפו מדינות-ערים כגון הונג קונג וסינגפור, וכמובן יפאן, שהפכה במהלך 30 שנה מאיי חורבות למעצמה כלכלית שגברה על אירופה ואף איימה על ארה"ב.

העולם השני היה העולם הקומוניסטי, בעיקר בריה"מ וגרורותיה האירופיות, דהיינו מדינות מזרח אירופה. העולם השלישי התייחס, במקורו הפוליטי, למדינות בלתי מזדהות עם שני הגושים, אבל במובנו הכלכלי התייחס למדינות בלתי מתועשות - ולכן עניות.

"עולם" זה הקיף את מרבית האוכולוסיה האנושית, כולל סין, הודו ואסיה כולה (להוציא את יפאן והמדינות-ערים שהוזכרו) וגם את אמריקה הלטינית ואפריקה. כאשר התפתחו הבדלים בתוך הגוש הענק הזה, התחילו לדבר על "העולם הרביעי", כלומר מדינות כה שקועות בעוני עד שלא ניתן לכלול אותן באותה קטגוריה עם סתם מדינות בלתי מפותחות.

עולם זה כלל את מרבית מדינות אפריקה מדרום לסהרה (להוציא את דרום אפריקה), וגם מדינות אסייאתיות מוכות עוני עמוק, כגון בנגלדש.

כל המינוח הזה היה, כמובן, המצאתו של העולם הראשון ושיקף את התרבות וזווית הראייה המערבית. אבל מבחינת תיאור המצב הכלכלי בעולם, הוא היה מספיק נכון בכדי להיות שימושי. מה שגרם לערעורו לא היה ההישג של מדינות אסייתיות מסויימות, בראשן יפאן ואחריה דרום קוריאה, לעבור מדרג אחד לשני, אלא דווקא שינויים גיאו-פוליטיים וטכנולוגיים.

קריסת הקומוניזם לא התחילה עם נפילת חומת ברלין ב-1989, אלא בהחלטה של המנהיגות הסינית לאחר מות מאו, לנטוש את העוני השוויוני לטובת צמיחה כלכלית מואצת, על בסיס אימוץ מבוקר של המודל הקפיטליסטי. התפוררות האימפריה הסובייטית אכן חיסלה את "העולם השני", ומדינות החברות בה התפצלו בין אלו שעשו מאמצים אמיתיים להתחבר לעולם הראשון, לבין אלו שהתדרדרו לעולם השלישי - או נחשפו כמי שתמיד היו ברמה זו.

אולם בינתיים, וביתר שאת בשנות ה-90, "העולם הראשון" - ואיתו העולם כולו - התחיל להשתנות ולהתארגן לפי קנה מידה שונה לחלוטין. העידן התעשייתי, שבו היתה חשיבות מכרעת לחומרי גלם, כוח אדם וגודל אבסולוטי, פינה את מקומו לעידן הטכנולוגי, "עידן המידע", שבו שלטו ידע, השכלה ו"הון אנושי", וגודל כשלעצמו לא הבטיח מאומה.

התוצאה היתה, והינה, שגם מדינה החברה בעולם הראשון אינה יכולה להיות בטוחה שהיא תישאר כזאת, וכן להיפך - מדינה בעלת אפיונים של "עולם שלישי" אינה ניתנת עוד לסיווג קל ונוח בקטגוריה הזאת. התהליך התחיל בכך שמדינות העולם הראשון ייבאו לתוכן קבוצות אוכלוסיה מהעולם השלישי לעשות את העבודות השחורות אצלן, ומצאו שהן מצמיחות ומנציחות כיסי עוני בתוך עושרן.

זה היה לא נעים, אבל חמור שבעתיים היה המצב שהתפתח בתוך האוכלוסיות המקוריות שלהן. ירידת קרנן של התעשיות הוותיקות וצמיחת ענפים חדשים פגעה במרקם החברתי מכמה כיוונים: קודם כל, עובדים ותיקים מצאו את עצמם מפוטרים, וללא תקווה למצוא עבודה חדשה. בנוסף, וכאן האיום האמיתי, אנשים צעירים רבים במדינות אלו לא רכשו את ההשכלה והמיומנויות הדרושות להצטרף לכוח העבודה במתכונתו החדשה, ולכן נשארו בשולי החברה.

לתהליך זה, שהיה כלכלי בעיקרו, התלוו תהליכים סוציולוגיים מרחיקי לכת, בראשם התפוררות "המשפחה הגרעינית" והערכים החברתיים שהיא טיפחה והיתה בנויה עליהן. בין אלו בלטו מושגים של אחריות ברמה האישית והקהילתית, אשר טושטשו או נמחקו על ידי צמיחת דור של משפחות חד הוריות, כתוצאה מגירושין נפוצים ולידה מחוץ לנישואין.

תהליכים אלו, שטופחו על ידי החוגים המשכילים בחברה, אומצו בעוצמה יתרה דווקא על ידי השכבות הנמוכות, בהגדרות הסוציו-אקונומיות המקובלות. לכן צמח, וצומח, "תת מעמד" במדינות המערב, שמלבד היות האנשים בו עניים, לפחות באופן יחסי (רובם חיים ברמה גבוהה ביחס למעמד הביניים שלפני כמה דורות, ובוודאי רחוקים מעוני קיומי), הם נמצאים בשולי החברה ואינם מרגישים את עצמם כחלק ממנה.

תופעה זו קיימת, כאמור, כמעט בכל מדינות המערב. כך גם בישראל, בייחוד לאחר הצלחתה להתנתק מסממני העולם השני והשלישי שדבקו בה עד לפני עשר שנים, ולהתברג בעולם הראשון. אלא שהצטרפות זו איחרה את המועד, שכאמור, אין עוד משמעות למונח "עולם ראשון".

ישנן שכונות, ערים ואיזורים בארץ שהם חלק מהעולם העשיר, ותושביהן ירגישו בבית בקליפורניה, בדרום-מזרח אנגליה, בצפון איטליה ואפילו בפרברים העשירים של מומבאי. התרבות של תושבי המקומות האלו די הומוגנית, בעוד שהקשר הפיזי והתרבותי של אוכלוסיות נבחרות אלו הולך ומתנתק מהאוכלוסיות העניות וחסרות התקווה במדינות שלהן עצמן.

מוקדם לשפוט מה יהיו ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של תהליכים אלו. קיימות דיעות שונות, חלקן אפוקליפטיות ואחרות דווקא אופטימיות הרבה יותר. אבל מה שכבר ברור הוא שהשימוש במונחים כלכליים מקובלים, כגון התל"ג (תוצר לאומי גולמי), הופך לתרגיל מפוקפק מבחינת עיצוב מדיניות, ול"לעג לרש" במובן המילולי ביותר - שהרי הצמיחה במדינה, תהיה גבוהה ככל שתהיה, אינה נוגעת לרובדים שלמים של האוכלוסיה, ואפילו עשויה לבוא על חשבונם.

לכן, בשבוע שעבר, כלכלנים במדינות כה שונות כגון ישראל ויפאן התקשו להסביר את נתוני התל"ג במדינותיהן, בגלל הסתירות הפנימיות המקופלות בנתונים. ביפאן מתחילים לדבר על "שתי כלכלות", אחת המחוברת למשק העולמי ולענפים וטכנולוגיות החדשות, והשנייה השקועה בתעשיות העבר. אצלנו קיימת אותה מציאות, ומזמן, אבל הכלכלנים, נטולים ראייה ועניין סוציולוגי, מסרבים לתקן את תפיסותיהם המיושנות למציאות המשתנה.

landaup@netvision.net.il« פנחס לנדאו « העולם השלישי, רחוב ליד « העולם הכלכלי אינו מתנהל עוד על בסיס מדינות ואיזורים גיאוגרפיים, אלא על פי משתנים אחרים לגמרי, רובם סוציולוגיים. הוכחות אמפיריות לכך שהעולם השלישי חי ובועט בתוך העולם הראשון מצטברות בקצב מהיר