שומר סוד

34 קילומטר של מדפים עמוסי קרטונים של מסמכים יש כיום בגנזך המדינה, שני קילומטרים מהם נוספו מאז נכנס ד"ר טוביה פרילינג לתפקיד הגנז, לפני שנה. הארכיון אמור לכנס אליו את כל המסמכים של משרדי הממשלה, ופרילינג, במסגרת תפקידו, אחראי על כל מערכת הארכיונים במדינה ועל מדיניות הפרסום שלהם. כמי שממונה על יישום חוק הארכיונים, הוא אחראי גם על ביעור מסמכים וגם על חיסיונם, אם משיקולי ביטחון או משום פגיעה בצנעת הפרט.

שנה בתפקיד, והאיש המפקח על הצטברות הניירת של המדינה אינו מרוצה מהתנאים, לא ממיקומו בלב אזור תעשייה ופאבים בירושלים, לא מתנאי עולם שלישי בניסוחו, שבהם מעיינים במסמכים המבקרים בארכיון, וגרוע מכך הוא מצב החומר. "מערך הארכיונים בישראל זו מילה שלא עומד מאחוריה כלום", הוא אומר.

לרשותו עומד טכנאי מחשבים אחד, שאמור לטפל בכל החומר שנמצא בארכיון. "אנחנו מומחים בלקבל נייר, חומר מודפס. מבחינת חומר ממוחשב, כל מה שנמצא במשרדי הממשלה יושב בטכנולוגיה של שנות ה-70, כלומר ירד לטמיון. אם המשרדים ישלחו אליי היום את כל המסמכים שלהם, אני אטבע. אין לנו היום אמצעי אחסון ברמה הנדרשת, תשתית הכבישים לא מספיקה לנפח התנועה".

פרילינג מגיע מתפקיד מנהל המרכז למורשת בן-גוריון בשדה-בוקר, מקום שבו יזם את מחשוב הארכיון. הפרויקט ההוא מאפשר היום לכל חוקר ופריק של מידע לערוך חיפוש בחצי מיליון מסמכים שהועלו על הרשת. כשפנו אליו ליטול את התפקיד בארכיון המדינה, פרילינג מסר את התנאים שלו לבוסים במשרד ראש הממשלה. לצד הדיבורים על ממשל זמין, פרילינג מציע "עבר זמין".

"אני מציע להקים את רשת ארכיוני ישראל. שכל הארכיונים ישבו על אותה פלטפורמה, וכמו באינטרנט, תקבל עשרת-אלפים תשובות לשאילתא. זה לא קיים בשום מקום בעולם, אנחנו נהיה הראשונים. הכנו כבר מסמכי ייזום, ואני מחפש נדבן. צריך עשרה מיליון דולר, ובכסף הזה נציע בתוך שלוש שנים רשת שיישבו עליה 30-20 ארכיונים. נשים אותם על חוות השרתים של המדינה, ניתן שירותים ואבטחת מידע. שלא יוסיפו לנו ה' הידיעה וישנו את החלטת 242. עשינו תוכנית ל-20 מיליון מסמכים. ייתנו לנו 50 מיליון דולר? יהיו 200 מיליון מסמכים, פבליק דומיין, שירות שהמדינה תיתן ללא תשלום".

העובדה שהוא מתקשה לקבל ולטפל בחומר קיים, לא פוטרת את משרדי הממשלה מלהעביר חומרים. "נוצר מצב שבו חמישים שנות חומר נשמרות בתנאים לא ראויים או שמבערים אותן שלא כחוק. אם, למשל, צריך מסמך בפרשת ילדי תימן, אין היום סיכוי שהמשפחה המיוסרת תמצא מזור לנפשה, כי היא תלויה בשורה בפנקס הפטירות בבית-חולים נידח, ושם הכול כבר ניירות דבוקים, ואין סיכוי לדעת אם הילד נגנב או נפטר. כי הרישומים, שהם חלק מתרבות והיסטוריה, וכולאים בתוכם גם סיפורים דרמטיים, לא הועברו ממשרד הבריאות, או שבוערו בניגוד לחוק, או שנמצאים בתנאים ירודים, או שהופקדו במגנזות פרטיות, ומשלמים עליהם כסף טוב שחסר לנו בגנזך הציבורי".

למעשה, שרים וראשי ממשלה שסיימו תפקידם, ומחזיקים ברשותם חומר ללא הסדר עם גנז המדינה, עוברים עבירה פלילית. פרילינג לא מוכן לומר משהו בגנותו של שר כזה או אחר, גם אם הוא מחזיק בארכיון פרטי מסמכים מישיבות ממשלה שלקח "רק לעבור על הגהות", והשאיר בביתו. אבל הבעיה האמיתית של הגנז היא עם מערכת הביטחון. אף שהם כפופים לו, משרד הביטחון, צה"ל, השב"כ, המוסד והוועדה לאנרגיה אטומית מחזיקים בארכיונים שלהם, ואינם מעבירים כלל חומרים לארכיון המדינה, גם אם עליהם לעשות כן על-פי חוק הארכיונים. מידע מדיני מתפרסם כעבור 30 שנה, ומידע ביטחוני אחרי 50-40 שנה.

אני שואל אותו אם ומתי נדע, למשל, מה בדיוק עומד מאחורי אמירתו של אמנון ליפקין-שחק, כי "ביבי מסוכן למדינה". פרילינג אומר שאם הדברים שעליהם הסתמך ליפקין-שחק נאמרו על-ידי נתניהו בישיבת ממשלה או בפורום אחר שבו נרשמו הדברים, כחלוף תקופת החיסיון, הדברים ייפתחו.

אני מציג לו בתגובה את המקרה שבו שר המשפטים לשעבר יוסי ביילין ביקש לפתוח, לבקשת ההיסטוריון בני מוריס, את דיוני הממשלה שבהם התבטא בן-גוריון בעניין כיבוש יפו וגירוש ערביי לוד ורמלה. ביילין נטה להסכים, אך הגנז הקודם ומערכת הביטחון ביקשו להמשיך את האיפול. העניין נדחה לדיון מחודש במועד מאוחר יותר, בקדנציה של פרילינג. המועד הגיע, מודה פרילינג. ומה קרה? "הנושא עלה בוועדת שרים, לפני חצי שנה, והוחלט שם שיהיה חסוי לחמש שנים נוספות. הייתי מעורב, נתתי את חוות-דעתי, ומכיוון שנפלה שם החלטה, אסתפק בזה".

תגובת בני מוריס: "בכל החומרים ה'טובים', כלומר המדיניים והביטחוניים, יש כ-4%-3% של קטעים שעדיין חסויים. כל העניין שטותי, מפני שרוב הסוסים ברחו מהאורווה. הגירוש, למשל. מה, הערבים לא יודעים שגירשו אותם מלוד? אבל פה לא מדובר בביטחון המדינה, אלא בתדמיתו של בן-גוריון. והקטעים החסויים הם ציטוטים מדויקים של מה שאמר בן-גוריון בישיבת השרים, איך תחמן אותם, וכהרגלו לא לקח אחריות. אבל הגנזים הם תמיד אנשי מרכז וממשל וממסד. זאת משרה שלא אוהבים בה מישהו שיטלטל את הסירה. הגנה על התדמית, זה עיקר עיסוקם, ולדעתי זה אפילו לא אישי, הם פשוט לא רוצים להרגיז את השר ואת המנכ"ל הממונה".

פרילינג: "בנורבגיה, סטנוגרמות של ישיבות ממשלה חסויות 80 שנה, אצלנו סטנוגרמות חסויות ל-40 שנה, וזה יפה למדינה במצבנו. תיקח אפילו את אמריקה הליברלית - קלינטון קיצר את תקופת החיסיון, ואחרי 11 בספטמבר כולם נזעקו ועושים בדיקה מחודשת, אולי הם היו ליברלים מדי. בריטניה לא פותחת חומר על המרד ההודי כבר 150 שנה, חלק מהחומרים ממלחמת העולם השנייה בנושא בריטניה והיהודים נעלם, ורק כעת הם פותחים חומר של MI6 מלפני 60 שנה".

פרילינג נולד בבאר-שבע ב-1953, להורים שעלו ארצה מרומניה אחרי השואה. שירת כסמ"פ בגולני, עשה את תואר הדוקטור שלו בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. במהלך עבודתו בשדה-בוקר פרסם ספר עב-כרס, 1,100 עמודים, "חץ בערפל", ובו טען כי בניגוד למה שההיסטוריונים החדשים מטיפים, היישוב, ובראשותו בן-גוריון, ניסו גם ניסו לעשות להצלת היהודים בתקופת השואה. "זה הסטריאוטיפ שהכי קשה לעקור מהחברה הישראלית, וחורה לי שכולם קונים ספרים כמו 'המיליון השביעי' של תום שגב, שהוא המצע להאשמות הכי כבדות".

פרילינג ההיסטוריון ימשוך אליו בקרוב אש מהקולגות, עם צאת ספר שערך, "תשובה לעמית פוסט-ציוני", שאמור להתפרסם בהוצאת "ידיעות אחרונות", ובו יענו הוא וחוקרים כמו אניטה שפירא, נסים קלדרון, יואב גלבר, גדי טאוב ואחרים, על כל שבירות המיתוסים של ההיסטוריונים החדשים ב-15 השנה האחרונות. פרילינג מסיים את המבוא לספרו בגילוי הנאות: "וראוי שהקורא ידע, ומבעוד מועד, על הטיותיו של העורך".

"אני ציוני. אין לי עם זה שום בעיה. זה מפעל שנבנה בתנאים בלתי-אפשריים וגבה את המחיר הכי סביר שנגבה במהפכה דמוקרטית. כמה חיסלה המהפכה הצרפתית שהביאה בעקבותיה את רובספייר ואת נפוליאון? והאומה האמריקנית הנאורה שהולידה מלחמת אזרחים, ושעד לפני לא הרבה שנים היו בה שלטים כמו 'אין כניסה לכלבים ושחורים'? אין לנו מה להתבייש בכלל. אני שמח שאני בחברה בת מיליון איש, שחמש ושבע שנים אחרי השואה החליטה לקלוט מיליון נוסף. ומי שחושב שאין מחיר למהפכות, קרא כנראה רק ספרות ילדים".