הכרזה של שטחי עתיקות נרחבים מהדרוש פוגעת יתר על המידה בזכויות בעלי הקרקע

מצד שני, בשל מחלוקת בין רשות העתיקות לבין משרד המשפטים, לא נרשמו בשנים האחרונות 702 אתרים. מצב זה עלול לפגוע הן באתרים עצמם והן ביזמים שיתכננו פיתוח, ורק במאוחר יגלו שהם בונים על עתיקות. וככלל: "הכרזה על אתר עתיקות צריכה להיעשות במידה שאינה עולה על הנדרש, להיות ספציפית ולתחם את השטח המוכרז ככל שניתן".

רשות העתיקות גם אינה שולחת הודעות לבעלי האתרים על כך שהם הוכרזו כעתיקות, בנימוק שלעיתים אין לה המידע הנדרש. משרד המשפטים השיב: אי אפשר לזהות בעלי זכויות בלי מידע על גוש וחלקה. וכך תקוע הנושא, והמבקר אומר: תמצאו פיתרון. במקביל, לא פועלת הרשות לביטול הכרזות כאשר מתברר ששוב אין בהן צורך.

מי פטור מכאב הראש הזה? מינהל מקרקעי ישראל. הוא רשאי לשווק קרקעות בלי חפירות בדיקה ואפילו אתרים מוכרזים עוד לפני שידועות מגבלות השימוש בקרקע. המינהל הודיע למבקר המדינה שהוא מכין נוהל מתאים.

בהתייחסו לרשות העתיקות באופן כללי מציין בין היתר הדו"ח, שהיא פועלת בניגוד עניינים מובנה: גם רשות סטטוטורית הקובעת היכן צריך לחפור, וגם גוף המתחרה במכרזים על ביצוען. הרשות טוענת שהיא היחידה המוסמכת לבצע חפירות, אך הדבר כלל אינו ברור מלשון החוק. ועוד הערה: קיים פיגור ניכר בפרסום הדו"חות על החקירות וחייבים להקטין אותו ככל האפשר.

המבקר העלה ליקויים גם בפעילות ועדת הערר שליד המועצה לארכיאולוגיה, הדנה בערעורים על החלטות הרשות בנוגע להכרזת אתרי עתיקות. בשנים 2002-2000 הוגשו 19 עררים, ורק ב-12 מהם התקיים דיון ראשון; על החלטה מובן שאין מה לדבר. זמן ההמתנה הממוצע עד לדיון הראשון הוא 16 חודשים.

ולבסוף: אמת המים הרומית לקיסריה, מאתרי העתיקות הידועים בארץ, נפגעה משום שאיש לא טרח לשלב את שרידיה בתוכנית המתאר של ג'יסר א-זרקא, בתחומה היא עוברת.