תשטוף את העפר מהעיניים, אלפרד נובל

הבחירה בסופרת הגרמנייה הרטה מולר כזוכה בפרס נובל לספרות, מעמידה בסימן שאלה את נימוקי חברי הוועדה

דומה שהניסיון להבין את הבחירה בשני הזוכים בקטגוריות המעניינות ביותר של פרס נובל, משול ליכולת שלנו לצפות את התוצאות של קריאה בקלפים, בכוכבים, בקפה, או באבנים. ברור שיש שם איזשהו היגיון קוסמי, רק שהוא רחוק מהבנתם של בני תמותה פשוטים כמונו.

ההלם שהכה בנו, כאן בארץ וגם בכל רחבי הגלובוס, כשנתקבלה ביום חמישי ב-13:05 הידיעה שסופרת בשם הרטה מולר, שהעולם דובר האנגלית לא שמע עליה או קרא את ספריה, קטפה את פרס נובל לספרות, היה רק הכנה להודעה שבאה בעקבותיה: ברק אובמה הוא זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2009.

ואז, אחרי שקצת התאוששנו מההכרזות המדהימות, וכדרך ילודי אישה, ניסינו להבין את ההיגיון שבבחירות, התחלנו לקלוט שאנחנו מיושנים. שנשארנו מאחור. שיש התפתחות מאז הימים שבהם הקריטריון למתן הפרס נבע מהתוצרים או הפעולות שנעשו בידי היוצר או האישיות המדינית לאורך השנים.

הגענו לשלב חדש בהתפתחות האנושית, בו אנשים מקבלים פרס על מה שאולי יעשו בעתיד, או לפחות על מה שהוועדה השופטת מצפה מהם לעשות. מתן פרס נובל לשלום לנשיא שתקופת כהונתו לא הגיעה עדיין לשנה, ושחיילי ארצו מנהלים מלחמה בשני מקומות שונים (אפגניסטן ועיראק), מעידה יותר על כישרון נבואי של השופטים (או אולי על קריאה בקלפים), מאשר על שיפוט עובדתי אובייקטיבי.

מחשבה נוספת מעלה את ההרהור החתרני שאולי בכלל היה בלבול. בשל האוויר הקפוא בשטוקהולם, לא הגיעה אספקת חמצן סדירה לחדר הוועדה, והחליפו שם בין שני הזוכים: פרס נובל לשלום היה צריך ללכת להרטה מולר על מאבקה האישי והספרותי בסקיוריטטה של צ'אושסקו ועל כתיבתה על המנודים והנרדפים, ופרס נובל לספרות היה מיועד לברק אובמה שהביוגרפיה שלו (שכתובה בכישרון רב - יש האומרים), הפכה לרב-מכר מרגע בחירתו לכהונה.

בדבר אחד אין ספק - הבחירות של ועדת פרס נובל השנה (לפחות בשתי הקטגוריות האלו) פוליטיות מתמיד, עד שהמקום שנשאר להתייחסות למשמעות או לאיכות היצירה ספרותית (בהמשך לבחירה בז'אן מארי גוסטב לה קלזיו אשתקד) קטן עד לא קיים.

ואם התייחסות ועדת הפרס היא פוליטית, אז למה טהרנים (כמוני למשל) מתרעמים על המאמרים של בעד ונגד הענקת הפרס לעמוס עוז? על שבאין סוף מאמרי דעה (וגם טוקבקים) מהשנתיים האחרונות בעיתונות הישראלית, אנחנו מוצאים מלל אין סופי על הכול - על משנתו הפוליטית, על שייכותו לאותן אליטות אינטלקטואליות לבנבנות ושנואות, על כך שהוא דוחף עצמו לזרקורים, ועל כך שהוא מתרחק ומתנשא, ועל, ועל, ועל - רק לא על משמעותה הספרותית של יצירתו? הרי כאמור, הכול פוליטי.

בארץ בה תמהה התקשורת מהעובדה שיו"ר האופוזיציה מגיעה לפסטיבל הסרטים בחיפה ולפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, וכתבי הטלוויזיה מציינים בזלזול קל ש"עכשיו יש לך הרבה זמן פנוי", למה לצפות שיהיו כאן דיונים על ערך הכתיבה של אחד הסופרים המוערכים בעולם, עד כדי כך שבבורסת ההימורים הוכתר עוז כמועמד המוביל לקבלת הפרס, ביחס של 1 ל-4 - לפני סופרים כמו פיליפ רות, וג'ויס קרול אואטס, ואיאן מקיואן?

ולמה ללכת עד לנובל? הרי כבר בשערוריית פרס ספרותי מקומי, פרס ספיר, לא ניתן היה למצוא ולו מאמר אחד שמתעסק בערך (או חוסר הערך) הספרותי של הספר הזוכה, בתוך קמפיין המאמרים הלוחמניים בעיתון ששם לעצמו למטרה לבטל את הזכייה. המון השמצות, לכלוכים, פוליטיקה. ספרות? - יוק! כי מה מבין עם הספר בספרות? כשמדובר בכסף וכבוד, זה כבר סיפור אחר. *