ב-31.12.2019 החלה הזרמת הגז מלוויתן – מאגר הגז הטבעי שהתגלה ב-2010, בין הגדולים מסוגו בים התיכון. המאגר נמצא כ-120 ק"מ מערבית לחיפה, בעומק של כ-1,700 מטר מתחת לפני הים. במטרה לטפל בגז ולהעביר אותו אל היבשה, הוקמה אסדה ייעודית במרחק של 10 ק"מ nחוף דור, כשהגז מועבר אליה באמצעות צינור היישר ממקום הקידוח.
במאגר לוויתן שותפות כיום דלק קידוחים שבשליטת חברת דלק של יצחק תשובה עם 45.33%, חברת נובל אנרג'י עם 39.66% ושותפות רציו לחיפושי גז ונפט עם נתח של 15%.
על-פי השותפות, במאגר יש גז טבעי בהיקף של BCM 605, והוא יכול לספק את צורכי האנרגיה של ישראל למשך עשרות שנים. יתרונו של הגז הטבעי טמון בכך שניתן להפיק ממנו אנרגיה באופן מזהם הרבה פחות, בהשוואה להפקת אנרגיה מדלק מאובנים.
על-פי החוזים הקיימים כיום, הגז ממאגר לוויתן יוזרם לישראל, למצרים ולירדן. בין לקוחות המאגר – חברת החשמל הישראלית, חברת החשמל הירדנית, כימיקלים לישראל, בית הזיקוק באשדוד, תחנות הכוח תמר וסולאד של חברת אדלטק, חברת דולפינוס המצרית ועוד.
ב-2015 פרסמה ממשלת ישראל את מתווה הגז, בו פורטה הרגולציה על החברות המתפעלות את לוויתן ומאגרים נוספים כמו תמר, כריש ועוד. המתווה זכה לביקורת חריפה, בטענות כי הוא מעלה את יוקר המחיה במקום להקל עליו, פוגע ביתירות האנרגטית של ישראל ועוד.
במרץ 2016 פסל בג"ץ את המתווה בעיקר עקב סעיף היציבות – שהבטיח כי הממשלה לא תשנה את המיסוי על הגז במשך 10 שנים. במאי 2016, לאחר שינוי הסעיף, הועבר המתווה שוב בממשלה.
מחאה נוספת התעוררה סביב בניית אסדת הטיפול בגז במרחק של 10 ק"מ בלבד מחוף דור; וכן ימים ספורים לפני התחלת הזרמת הגז מהמאגר, כאשר בוצע "נישוב" – תהליך שבמסגרתו נפלטו חומרים מזהמים לאוויר.
כתבות
ני"ע
