הפרקליטות מציגה: תאונה למדינה

כך הפך תיק הדגל הנוגע לעבירת הלבנת הון לתיק הלבנת פניה של פרקליטות מיסוי וכלכלה

היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז כנראה לא ידע, יהודה וינשטיין טרם מונה, פרקליט המדינה לא היה מעורב מספיק, ובקטר ישבה אלה רובינק, פרקליטת מחוז תל-אביב - מיסוי וכלכלה.

היא שחררה את המעצור, ורכבת ההרשעה יצאה מן התחנה. אולי מכוח השגרה, תחושת הבעלות על החוכמה, עומס העבודה - היא דהרה קדימה והתעלמה מרעשי הרקע, מטענות הסנגורים, מרמיזות השופט, מהתנהלות הפרקליטים הכפופים לה, מהסכנה שריחפה מעליה כעננה.

ואז מישהו הוריד פתאום את המחסום, וכבר אי-אפשר היה לבלום. תיק הדגל הנוגע לעבירת הלבנת הון הפך לתיק הלבנת פניה של פרקליטות מיסוי וכלכלה. כך התרחשה התאונה. כך קורות תאונות תמיד.

התוצאה: זיכוי של יעקב סברדליק ואליק לדר, לשעבר ראשי הדסק הרוסי בסניף הירקון של בנק הפועלים. זיכוי? לכל הדעות תוצאה קשה, חריגה, מעוררת תדהמה. ביטול האשמה רק כי לא הועברו חומרי חקירה, כי נאמרו דברים לא נכונים בבית המשפט?

והמוזר ביותר - הנימוק: הגנה מן הצדק. הרי הצדק שוכן בצד התביעה, ומהמקום שבו אנחנו צודקים לא צומחים זיכויים באביב, ובטח שלא באמצע הקיץ, בלחות הזאת, בעיצומה של הפגרה.

לא שלא ניתנו לרובינק הזדמנויות למנוע את התאונה. היא היתה יכולה לעצור, היתה כנראה צריכה לעצור. לכל המאוחר בתחילת השנה, כשהשופט דוד רוזן כבר כינה את התנהגות הפרקליטות בלשון ברורה "דבר מזעזע", והוסיף כי "זו לא המדינה שאני מכיר, ולא המדינה שאני רוצה להכיר".

אבל כנראה שזה קשה, כמעט בלתי אפשרי, להודות בטעויות; אולי זה טבע האדם, אולי זה טבע התביעה, ואולי זהו טבעה של פרקליטת מיסוי וכלכלה.

גישה דווקנית

אין להטיל דופי ביושרתה, בהגינותה ובחריצותה של רובינק, הנחשבת לפרקליטה מוכשרת מאוד וחכמה. גם לא בתרומתה ארוכת השנים בשירות המדינה. אבל גם מהגישה הדווקנית - שבעטיה התדפק השנה יום-כיפור על שערי הפרקליטות כחודש לפני המועד הקבוע בלוח-השנה - המלווה את עבודתה לאורך השנים לא ניתן להתעלם.

התחושה היא שאחרי שפרקליטות מיסוי וכלכלה בהנהגתה של רובינק מגבשת כתב אישום ודעה, היא מתאהבת ביצירתה, ושום דבר כבר לא יוכל להזיז אותה ממנה.

הדבר כבר הוביל, לפני כמה שנים, לשורה של זיכויים בתיקי ניירות ערך, וביניהם הזיכוי של יוסף גרינפלד, יצחק גרוסמן ואיתן רכטר - מבעלי השליטה בחברת קרדן, מעבירות תרמית, הרצת מניות ושימוש במידע פנים.

גישה דווקנית דומה הציגה רובינק בעבר, למשל, גם בנוגע לשאלת היקף חובת הגילוי של עורכי הדין ביחס לאינפורמציה שמגיעה אליהם מלקוחותיהם. רובינק סברה כי חובת הגילוי צריכה לגבור במקרים לא מעטים על חיסיון עורך דין-לקוח, גישה שזכתה לביקורת קשה.

אם רק אפשר היה להטיל את האחריות, כמקובל במקומותינו, על הש"ג - אולי הכול היה פשוט יותר, אבל המעורבות של רובינק היתה גדולה, ואין לה את מי להאשים. היא גם לא אחת שתזרוק אחריות על אחרים.

ניתן רק לנחש מה חשבה הפרקליטה הוותיקה כששמעה שופט בית משפט מחוזי בישראל אומר שהפרקליטות, תחת שרביטה, הפרה זכויות יסוד של נאשמים ופגעה באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות.

אבל לא חייבים לנחש - אפשר פשוט לקרוא את תגובת הפרקליטות להחלטה: "מדובר בחקירה שבמסגרתה נאסף חומר חקירה עצום, ואך טבעי שבהיקפי חומר כאלה יתרחשו תקלות. עם כל הכבוד, אין לקבל גישה שלפיה תקלות שלא פגעו בהגנת הנאשם יביאו לביטול אישום".

במילים אחרות: בטעות לא מודים, השופט טעה, והתביעה (שוב) צדקה - עד התקלה הבאה.