בין גניבת זרע לגניבה

מתי קיום יחסי מין בלי אמצעי מניעה יכולה לסבך את הגבר?

בנם של דוד גלילה וחנה חן הוא בן 7 כיום. בעוד שנה-שנתיים, כאשר כיתר חבריו בני גילו הוא כבר יעשה שימוש שוטף בגוגל, הוא יוכל להגיע בקלות לפסק הדין העוסק בנסיבות הולדתו, במסגרתו קובע בית המשפט שאימו רימתה את אביו ו"גנבה את זרעו" כדי להביאו לעולם, שבואו לעולם מהווה "עוגמת-נפש" ברת-פיצוי כספי עבור אביו, ושעצם קיומו בעולם מהווה "נזק" שבגינו על אימו לפצות את אביו.

את כל הפנינים הללו הילד, ואולי גם חבריו, יוכלו לקרוא, מאחר שהתביעה בין האב לאם לא נדונה בבית המשפט לענייני משפחה, שם כל פרטי הצדדים חסויים ממילא, אלא בבית משפט השלום, אשר התייחס לתביעה כאילו מדובר בתביעה על גניבת תכשיט ולא בתביעה על גניבת זרע שממנו נולד ילד בשר ודם.

למעשה, פסק הדין כולו מתעלם מקיומו של הילד ומההשלכות של הפסיקה עליו, ולכן בית המשפט גם לא טרח להסתיר את שמות ההורים לפני שהפיץ את פסק הדין לפרסום כה רחב.

רק בחודש מאי השנה התקבלה לראשונה בבית המשפט לעניני משפחה תביעת פיצויים על גניבת זרע, לאחר שהאם גנבה מבחנת זרע ועברה הפריה חוץ-גופית כדי להביא את הילד לעולם ללא רשות האב.

השבוע היה זה בית משפט השלום אשר קיבל לראשונה תביעת נזיקין בשל גניבת זרע, אך בעוד שבפסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה נקבע כי התקיימה "גניבת זרע בנסיבות יוצאות דופן ביותר, הפעם בית המשפט קיבל את הטענה שהאם גנבה זרע כאשר הילד נוצר כתוצאה מקיום יחסי מין בלתי מוגנים על-ידי שני הצדדים.

עובדות המקרה מספרות על רווק בשנות ה-20 לחייו, שקיים רומן עם גרושה בשנות ה-30 לחייה. אין ספק שלבחורה היו בעיות פוריות, שכן במשך שנות נישואיה היא לא הצליחה להביא ילדים לעולם על אף טיפולי פוריות שעברה.

גם בשנים שבהם הבחור קיים יחסי מין עם הבחורה - "לא פעם ולא פעמיים ולא עשר ולא עשרים" כדבריו - היא לא הרתה, וגם לא מבני זוג אחרים שעימם קיימה יחסים לטענתו במהלך השנים. לפיכך הבחורה אמרה לבחור שהיא "עקרה", והוא סמך על כך דיו בכדי לקיים עימה יחסים בלתי מוגנים.

לאחר פירוד ממושך בין בני הזוג, וערב נישואיו לאחרת, הצדדים שוב קיימו יחסים, גם הפעם לא מוגנים, ודווקא ממפגש חד-פעמי זה הבחורה הרתה, והילד המשותף בא לעולם.

בהתאם להלכה המשפטית, לאחר שאושרה אבהותו על הילד, הבחור חויב לשלם לאם מזונות עבור גידולו. שלא בהתאם להלכה המשפטית, הפעם האם חויבה לשלם לו פיצוי על כך שלעמדת בית המשפט היא רימתה אותו בהציגה את עצמה כעקרה, ובכך בית המשפט הפחית מאחריותו של הגבר להולדת הילד - והעביר אותה לכתפי האישה.

זוהי עמדה הפוכה לגישת הפסיקה עד היום, לפיה כל אדם שמקיים יחסים חייב להביא בחשבון הריון אפשרי כתוצאה מסתברת ממעשיו, גם אם הסיכוי נמוך, שכן כידוע הן עקרות והן שימוש באמצעי מניעה אינם מבטיחים הגנה של 100%.

לכן אם פסק דינו של בית המשפט השלום יאושר בערכאות הערעור ויהפוך לתקדים מחייב, יהיה בכך שינוי כל מאזן הכוחות בין הצדדים, ולמעשה מדובר במהפכה של ממש.

כל גבר שלא דאג לאמצעי מניעה מטעמו מתוך שסמך על דבריה של האישה שלא תהרה, וכתוצאה נולד ילד לא רצוי מבחינתו, יוכל לתבוע מהאישה פיצויים על הולדת הילד. הדבר גם יאפשר לגברים להפעיל לחץ על האישה להפיל את הילד בטרם נולד, מחשש שמא תתבע לשלם פיצויים גבוהים לגבר על הולדת הילד.

לא ברור אם השלכות אלה של פסק הדין הן בגדר תוצאה רצויה או לא מבחינת בית המשפט, שכן הם כלל לא נשקלו ולא נלקחו בחשבון במסגרת פסק הדין.

כך או כך, ההתייחסות להולדתו של הילד כנזק עבור האב במישור האזרחי, שניתן לכמתו במנותק מהמערך המשפחתי הכולל שנוצר, היא גישה מוטעית. הנזק העיקרי שבית המשפט מכיר בו הוא תשלום מזונות הקטין, ולכן חיובו של האב לשלם את המזונות לאם בכיס אחד, כאילו מדובר בילד שנולד בנסיבות רגילות, ואז להוציא את הכסף מהכיס השני באמצעות תביעת הנזיקין, מבלי לבדוק את המשמעות של הליך זה על רווחתו של הילד - היא התגלמות האבסורד.

הרי אם הילד יסבול ממחסור כתוצאה מכך שהאם נאלצה לשלם את פיצויי הנזיקין, היא תחזור ותתבע הגדלת מזונות, והכסף שוב יעבור הלוך ושוב מכיס לכיס.

החלטה של אם ללדת ילד בניגוד לרצון אביו, במירמה או שלא במירמה, צריכה לבוא לביטוי במסגרת תביעת מזונות הקטין, ולא במסגרת תביעת נזיקין בבית המשפט האזרחי. אם האם אמידה, ויש ביכולתה לממן את גידול הילד - יש לתת לכך ביטוי בהקטנת חלקו של האב בתשלום המזונות.

מאידך, אם האם סובלת ממחסור כלכלי - מזונות הקטין, שבוודאי אינו אשם בנסיבות הבאתו לעולם, אינם יכולים להפגע בגלל אי-רצונו של אביו בהולדתו, לא על-ידי הפחתת מזונות, ובוודאי שלא על-ידי חיוב האם בתשלום נזיקין.

דוגמא לאיזון כזה ניתן בפסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה בנושא גניבת הזרע. בית המשפט אמנם חייב את האם בתשלום פיצויים לאב בגין גניבת הזרע, אך דחה את תשלום הפיצוי עד לאחר בגרותו של הילד.

בניגוד לבית המשפט האזרחי, לבית המשפט לענייני משפחה יש את הכלים לעשות כן, מאחר שהוא מרכז בידיו את כל המידע אודות הצדדים: האם, האב והקטין.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית בדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".

צרו איתנו קשר *5988