איך יכול להיות ששליש מהצעירים בגילאי 25-34 גרים בבית של ההורים, ולמה זה עלול להיגמר באסון כלכלי

שליש מהישראלים בני 34-25 גרים עם ההורים, אבל מתברר שאנחנו לא יודעים איך להתמודד עם המציאות הזו, שיש לה השפעה על חיי המשפחה והחברה שלנו, על שוק הדיור והפנסיות, ועל המצב הנפשי של כל המעורבים • שיחות עם צעירים, הורים, פסיכולוגים וכלכלנים חושפות עולם מורכב וגם אמת אחת פשוטה: רוצים שהילדים הבוגרים יעזבו את הבית? רוקנו את המקרר

מיכאל סוויסה בן 23 ואין לו שום תוכניות לצאת בקרוב מהבית. הוא ראפר וסטנדאפיסט שמככב בימים אלו בפרסומת למקדונלד'ס, והוא מתמחה בעשיית שטויות לשם האמנות ובטקסטים שכולאים את רוח הזמן. צעירים רבים שרים איתו שירי טראפ עם משפטים כמו "טחנתי רבע קילו מריחואנה בשבועיים", "קניתי באנג מאיקאה", או "אנ'לא רוצה דברים פשוטים - אני חייב לחיות כמו קינג".

העובדה שהוא גר בבית אמו, רותי, לא מפריעה בשום צורה לתדמית הראפר הקול שהוא מטפח. זה נון אישיו מבחינתו ויש לו חברים רבים שגרים גם הם עם ההורים. "אם הייתי יותר חכם כלכלית, הייתי יכול כבר לעזוב את הבית ולהסתדר, אבל יש לי קצת פוביה מלהסתדר עם כסף", הוא אומר, "אני הילד הקטן, אז אני מרשה לעצמי, ואמא שלי לא לחוצה שאעזוב את הבית (לסוויסה, שאביו הוא השחקן מאיר סוויסה, יש אח ואחות מבוגרים ממנו שיצאו מהבית. הוא בנה אולפן הקלטות בחדר של האח, שם הוא מקליט ויוצר מוזיקה). אני מבין שלא קל לגור לבד בתל אביב ואני רוצה להבין עם עצמי איך אני מתנהל כלכלית לפני שאני זורק את עצמי לסיטואציה שבה אחרי חודש אהיה במינוס".

ואיך החיים שלך ייראו אם תשכור דירה?
"יהיה לי פחות כסף לקנות בגדים, למשל, כי אני קונה הרבה בגדים, יותר מדי. אם הייתי גר בדירה בדרום תל אביב, אולי היה לי קצת יותר חופש יצירתי כי ההתמודדות מוציאה ממך דברים מעניינים, אבל ללא ספק הייתי צריך לעבוד קשה וזה היה בא על חשבון העשייה. יש לי חברים שעברו לגור בדירות בתל אביב, ואני רואה שזה לא נגמר. תמיד בדיוק מעלים להם את שכר הדירה או משהו, אי אפשר לדעת אם מחר יהיה לך כסף".

כמה זה מקובל בסביבה שלך לגור עם ההורים?
"אנחנו די מחולקים חצי-חצי. יש לי חברים שגרים אצל ההורים ויש גם כאלה שגרים לבד, חלקם עברו לרמת גן ולמקומות קצת יותר זולים מתל אביב, ויש גם חברים שקיבלו דירות מההורים. יש הרבה אנשים שמרגישים שלגור בבית מונע מהם לעשות מה שהם רוצים, אבל אני בורכתי בסביבה תומכת ואני לא מרגיש שזה מגביל אותי. לפעמים בא לי להראות לעצמי שאני יודע להסתדר לבד ואני יודע שאעבור לגור לבד מתישהו, אבל אחכה עם זה עד שאדע מה קורה אצלי בכיס".

ואיך הקשר עם אמא?
"נראה לי שאני מעיק עליה יותר ממה שהיא מעיקה עליי, אנחנו בעיקר מתווכחים על המטענים. תמיד הייתי קשור לאמא שלי וזה גם קשור לזה שאני הילד הכי קטן. עם הזמן, כשהתבגרתי, זכיתי להכיר את אמא שלי גם כמו שותפה לדירה וחברה. כיף לי לגור איתה, היא מלאת חיים יותר ממני".

ויש לך גם בת זוג.
"יש לי בת זוג כבר שנה. לה יש דירה משלה, אבל אנחנו הרבה פעמים ישנים אצלי כי זה יותר כיף. זה נשמע משונה לרצות לגור עם אמא שלך כשאתה כבר לא ילד, אבל אני לא מרגיש שזה מפריע לי. זה מאפשר לי לעשות דברים שלא יכולתי לעשות אם הייתי גר לבד, כמו לעזוב את העבודה ולהשקיע בעשייה שלא מביאה כסף באופן מיידי".

גיל ההתבגרות מתארך

סוויסה הוא לא הצעיר היחיד שמעדיף להישאר בבית הוריו כדי לטפח את הקריירה. יש לא מעט דוגמאות כאלה בישראל, גם בקרב צעירים מצליחים מאוד: ראש מועצת ירוחם, טל אוחנה (34), גרה בבית הוריה; עומר אדם (25) התגורר עד לא מזמן גם כן ביחידת דיור בבית הוריו; עדן חסון, הכוכב העכשווי במוזיקה הים תיכונית יצא רק השנה מבית ההורים כשהוא בן 24; השף רז רהב (28) יצא וחזר ואז שוב יצא מבית הוריו על אף שהוא נחשב לשף הכוכב של תל אביב. גם רביד פלוטניק (נצ'י נצ' בן ה־31) סיפר כמה פעמים בראיונות על המגורים עם אביו. ואיך אפשר שלא להזכיר את יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, בן 27, ועדיין גר עם ההורים.

ראש מועצת ירוחם טל אוחנה / צילום: שלומי יוסף
 ראש מועצת ירוחם טל אוחנה / צילום: שלומי יוסף

השף רז רהב / צילום: חיים  יוסף
 השף רז רהב / צילום: חיים יוסף

תמונת המצב הזאת שונה לגמרי מתמונת המצב של שנות ה־90, למשל. חשבו על הסדרה "פלורנטין" שגיבוריה היו צעירים בני 20 פלוס שכל משאת נפשם הייתה לצאת מהבית לעצמאות, "לשכור לנו חדר, לחיות כמו גדולים", ולהתמודד בעוצמה עם החיים האמיתיים שכוללים גם ברז דולף ואמבטיה מתקלפת. הכול בשביל העצמאות, גם במחיר של שקית שוקו לארוחת צהריים.

אלא שהעולם משתנה מהר, ואיתו משתנים גם שלבי החיים. הסוציולוגית ד"ר נועה לביא מהמכללה האקדמית תל אביב יפו מבקשת להעלות נקודה מעניינת: "תקופת גיל ההתבגרות כמו שאנחנו מכירים אותה התחילה עם עליית הקפיטליזם בחברה הפאודלית החקלאית. לפני העידן הקפיטליסטי, הילד יצא לעבוד בשדה בגיל צעיר, מישהו דיבר אז על מרד הנעורים? גיל ההתבגרות התחיל עם עליית הקפיטליזם אחרי מלחמת העולם השנייה, כשההורים היו יותר מחוץ לבית והילדים יצאו למערכת החינוך הציבורית, שם התחילו למשטר אותם ואז צצה תופעת מרד הנעורים".

נועה לביא/צילום: ניצן הופנר
 נועה לביא/צילום: ניצן הופנר

אז אם המהפכה התעשייתית יצרה את גיל ההתבגרות, המהפכה הטכנולוגית יצרה תקופה התפתחותית חדשה לאדם - "בגרות בהתהוות" (Emerging Adulthood), כמו שמסבירה ד"ר שירלי בן שלמה, חוקרת בבית ספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן ומטפלת. בן שלמה מציינת את אריק אריקסון, אחד הפסיכולוגים ההתפתחותיים הראשונים, שדיבר על שלבים שאנשים עוברים בדרך לגיבוש הזהות. הוא גילה כבר ב־1968 שבחברות מתועשות ומתקדמות (ובוודאי בחברות קפיטליסטיות) יש פחות הבניה של איך צריך להתנהג, וכתוצאה מכך נוצרות מעין תקופות המתנה.

"מי שהמשיך את אריקסון מאוחר יותר, בתחילת שנות האלפיים, היה פסיכולוג אמריקאי בשם ארנט, שטבע את המושג ‘בגרות בהתהוות'", מסבירה בן שלמה. "אם בעבר חשבנו שבגיל ההתבגרות או בסוף גיל ההתבגרות מתגבשת הזהות והצעיר יודע מה הזהות המינית שלו, היכן הוא רוצה לגור ועם מי הוא רוצה להתחתן, אז בשנים האחרונות החל שלב התפתחותי חדש שהחברה צריכה לעכל אותו. אחד המאפיינים שהתחילו לשים לב אליו הוא שאנשים בגילאי 18־30 פשוט לא יוצאים מהבית של ההורים".

והמספרים בשטח מתיישרים עם ההבנה הזו. בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסם באחרונה רואיינו כ־7,450 בני 20 ומעלה, המייצגים כ־5.6 מיליון בני אדם. מהסקר עולה כי אחד מכל שלושה צעירים ישראלים בני 25־34 עדיין גר עם ההורים (33%). 27% מהצעירים אינם נשואים וגרים עם ההורים, 5% נשואים ועדיין מתגוררים עם ההורים. אחד הנתונים המעניינים בסקר הוא שבקרב הגברים הערבים התופעה רווחת עוד יותר מאשר בפלחים אחרים באוכלוסייה - כ־45% מהגברים הרווקים הערבים מתגוררים בבית ההורים (על התופעה בחברה הערבית בהרחבה במסגרת).

המספרים דומים גם בארצות הברית ובאירופה. על-פי נתוני האיחוד האירופי שפורסמו בשנה שעברה, יותר מרבע מהצעירים האירופאים בני 25־34 מתגוררים עדיין עם ההורים. במדינות הרווחה הסקנדינביות נוטים הצעירים לעזוב את הבית בגיל צעיר יחסית. ולעומת זאת, באיטליה, שיעור המתגוררים בבית ההורים מגיע לכמעט 50% מכלל הצעירים, וביוון כ־55% מהצעירים גרים עם ההורים. נשים באירופה נוטות לצאת מוקדם יותר מהבית מאשר הגברים.

ב"גרדיאן" הבריטי פורסם השנה כי 3.4 מיליון צעירים בני 25־34 גרים עם ההורים בבריטניה - מיליון יותר מאשר בשנות ה־90. בארצות הברית המצב דומה: לפי הערכות משנת 2017, 34.5% מהצעירים האמריקאים בני 18־34 גרים עדיין עם הוריהם, כשבניו יורק הנתונים גבוהים עוד יותר ו־40.5% מכלל הצעירים במטרופולין גרים בבית ההורים.

"בעבר, התיאוריות ההתפתחויות הפסיכואנליטיות דיברו חד משמעית על כך שהזהות מתגבשת בסוף גיל ההתבגרות, בגיל 18־19, ושם זה נגמר. ראו שיש הלימה בין שינויים פיזיולוגיים והורמונליים לבין תהליכים רגשיים", אומרת בן שלמה, "היום מדברים על כך שבגיל הזה רק מתחילה להתגבש הזהות, בתקווה שהתהליך יסתיים מתישהו עד גיל 30. וכבר נעשים מחקרים בעולם, אומנם הם בחיתולים, על כך שהשלב של תהליכי גיבוש זהות נמתח בימינו עד גיל 40. כמטפלת, גם אני הייתי צריכה לעשות המשגות חדשות כי זאת תקופת התפתחות חדשה שמעלה שאלות שקשורות גם למגורים עם ההורים ולגיטימציה של התופעה.

"יש תחושה של משהו מאוד ספירלי בדור הזה, בכל תחומי החיים", אומרת בן שלמה. "התוצאה היא צעירים שתלויים בהורים שלהם. הרבה פעמים זה מתחיל מתלות כלכלית, כי קשה לקנות בית או לשכור דירה והמשכורת שפעם הספיקה לדור ההורים כבר לא מספיקה לדור הצעירים. אבל אז עולה השאלה אם התלות הכלכלית יוצרת גם תלות רגשית בהורים".

תמיכה יכולה לחנוק

פשוט זה לא. עינת אופיר ברש, גם היא חוקרת מאוניברסיטת בר אילן, מטפלת בקליניקה שלה באותם צעירים בוגרים והוריהם שנקלעו לסיטואציה החדשה הזאת שבה הם חולקים קורת גג בגילאים מתקדמים. אופיר ברש מאפשרת הצצה לנבכי נפשם של מטופליה עם אוסף של ציטוטים: "כשנפרדתי מנ' אמרתי לעצמי שאני חוזר לחודש - ואני אצל אמא כבר שנה", אומר לה מטופל בן 28 שעובד במשרה מלאה, "קשה לי איתה, היא כל הזמן מודאגת ממני וזה סוחט אותי רגשית. אבל כשאני מחפש דירות ומבין שאצטרך לשלם שכר דירה והוצאות שמתחילות מ־5,000 שקל עם משכורת של ג'וניור שבונה קריירה בהייטק, אני מבין שזה לא אפשרי ושעדיף לסבול בבית ולחסוך".

"אני מרגישה תבוסה שחזרתי הביתה, כאילו זה כישלון שלא הצלחתי לבד", אומרת מטופלת בת 26 שעובדת במשרה מלאה, וסטודנטית בת 25 מעידה: "אני לא משתפת את ההורים שלי במה שאני מרגישה. אם אני לא בשיא שלי, זה נראה להם ילדותי או דרמטי. מחוץ לחדר אני עם סמיילי פייס ובחדר אני יכולה להיות מה שאני רוצה ואף אחד לא יודע".

מטופלת בת 28, סטודנטית לתואר שני, מספרת על תחושת אשמה: "אני מרגישה כאילו לקחתי מהזמן שלהם, מהכסף שלהם, מהפנסיה שלהם", ומטופל בן 25 מוסיף: "אבא שלי אמר לי ‘אני לא בגיל שצריך ילדים על הראש, אני עכשיו דואג לעצמי ואתם לעצמכם'. נבהלתי, תכל'ס, אני לא באמת מרגיש מבוגר".

המצב מורכב גם מצד ההורים. "הפסקתי להבין את הראש המתוסבך שלו, אני מרגישה שאני מגדלת ילד מתבגר בן 26", שיתפה אמא אחת בקליניקה של אופיר ברש. אמא אחרת אומרת: "היא לא עצמאית, היא לא מסתדרת לבד. זה מדאיג, היא כבר בת 28. מתי זה כבר יקרה? חברות שלי אומרות לי שזה בגללי, שאני יותר מדי עושה לה. אני עוזרת לה, אבל אני אומרת לה שהיא צריכה להיות עצמאית".

הורה אחר אומר: "רציתי בגיל הזה לנוח על זרי הדפנה, אני ממש לא רוצה להיות הורה בגיל הזה. זה הזמן שלי לחיות את החיים, זאת הפעם הראשונה שאני יכול ליהנות מהכסף שלי, לא חייב לעבוד הרבה. אם אני לא אעשה את זה עכשיו, מתי אני אעשה את זה? שהם יסתדרו". ואבא נוסף לוקח אחריות: "אני כל הזמן משווה את הבן שלי לאיפה שאני הייתי בגילו, אולי פינקנו אותו מדי ובגללנו הוא לא מסתדר לבד. אני בגילו כבר הייתי אחראי על אשתי, הילדים ועל ההורים שלי".

אופיר ברש ובן שלמה רצו להעמיק בתופעה והשנה פרסמו מחקר שרצה לבחון את טיב הקשר בין הורים וצעירים בוגרים שגרים בבית ואת טיב התמיכה הנגזרת מכך - התוצאות הראו כי מגיל 30 רמת שביעות הרצון של הצעירים הגרים עם ההורים יורדת. "המחקר עלה מהשטח. ראיתי שיש הורים שכוונותיהם טובות, אבל משהו במפגש הזה שמתרחש בחזרה למגורים עם ההורים או אצל צעירים שלא יצאו מהבית יכול להפחית את הרווחה הנפשית של צעירים וגם של הוריהם".

"המחקר שלנו גילה שהתמיכה של ההורים בשלב הבגרות בהתהוות מאוד טריקית", אומרת בן שלמה, "התמיכה מההורים טובה כשאני צעיר ועדיין לא יודע מה אני רוצה עבור עצמי. למשל, כשהשתחררתי מהצבא. אבל ככל שהגיל עולה, בסוף שנות ה־20, צעירים שעדיין תלויים בהורים מתחילים לדווח על מצוקה נפשית, חרדות ודיכאון. התמיכה הרגשית והכלכלית מההורים - כולל ההישארות בבית - מתחילה לגרום להם למצוקה. פה המסר החשוב הוא שהתמיכה של ההורים מאוד חשובה לגיבוש הזהות, אבל תמיכה שלא באה עם כלים לעצמאות ושחרור בהמשך, מובילה לתחושה של מצוקה וחוסר יכולת להתפתחות. התמיכה יכולה לחנוק".

"בניגוד למה שאנחנו רגילים מדורות קודמים, אנחנו כן רוצים שילד יחזור וייצא מהבית, כי ככה הוא מגבש את הזהות שלו, על-ידי חקירה", מוסיפה אופיר ברש, "אולי הוא רוצה לחסוך כסף ללימודים או בדיוק נפרד מבן זוג. היציאה והחזרה לבית מבורכת, אנחנו מגדירים את זה ‘לא בסדר' רק כשהילד נתקע והחזרה הביתה לא מניעה אותו לשום דבר. זה קורה כשההורים חושבים שאם לילד אין שום דבר קבוע בחיים, לפחות שיגור בבית. זאת מוטיבציה שמונעת מחרדה לעתיד, הם אומרים ‘תבנה את העתיד שלך מתוך הבית', אבל זה שגוי".

למה זה שגוי?
"כי אנחנו צריכים להיות בעולם כדי לגדול. אתה יכול לחיות בבית וזה בסדר אם יש לך שם כאבי גדילה, אבל מעט מאוד הורים יכולים לאפשר את זה. צעירים צריכים להתמודד עם חרדה כלכלית מסוימת שמעוררת יצירתיות ושאלות על עצמם, ככה הם מגבשים את הזהות שלהם".

ואולי הדור הזה לא רוצה לחוות את כאבי הגדילה? את יודעת מה אומרים על דור ה־Y.
"נורא אוהבים להגיד על דור ה־Y שהוא אגואיסט, אבל אני לא מסכימה עם זה. להיפך, דווקא רואים שבדור של ההורים של אותם צעירים יש מי ששמים את עצמם במרכז. קוראים להם דור הפי"ל - ‘פחות ירושה לילדים'. הם רוצים לדאוג לעצמם".

מחשבות על קרוואן

זיו, בן 37, מהנדס במקצועו, עדיין רווק. לפני שנתיים מצא את עצמו חוזר להתגורר עם אמו בתל אביב, מבלי שתכנן זאת. "השיקולים היו כלכליים, בגלל מצוקת הנדל"ן. במשך ארבע שנים גרתי בדירת חדר במרכז תל אביב, עד שבעל הבית מכר את הדירה לחברה שקונה נכסים להשקעה. הדבר הראשון שאמרו לי זה שמעלים לי את דמי השכירות. זה כבר לא היה כדאי מבחינתי ובדיוק טסתי לחו"ל. אמרתי לעצמי שאזרוק את הדברים שלי בדירה של אמא וכשאחזור מהטיול אמצא דירה חדשה".

זיו חזר מהטיול והחל בחיפושים: "הייתי כבר בן 36 ולא הייתי מוכן לגור עם שותפים, חיפשתי דירה נורמלית. אבל כשהדרישות עולות, המחירים מופרכים, לא הייתה שום דירה בתקציב שלי ואני עובד במשרה מלאה בעבודה מכובדת. כשאין בת זוג, קשה להחזיק דירה נורמלית בתל אביב, אז התחלתי לחפש ביפו ובאזורים פריפריאליים לתל אביב".

החודשים חלפו וזיו נשאר בבית אמו, והוא החליט בינתיים לחסוך את הכסף. "זה חוסך הרבה מאוד כסף לגור אצל ההורים. אתה לא משלם על אוכל ועל כביסה, ואמא שלי שמחה שהבן שלה גר איתה בבית. החלה חשיבה שאני אחסוך לדירה לקנייה כי בכל זאת מתפנים לך 4,000 שקל מדי חודש וזה מצטבר לסכומים יפים".

נשמע כמו צעד חכם כלכלית.
"כן, אבל לא נהניתי מזה ולא הייתי שמח בתקופה הזאת. זה מאוד לא כיף שאין לך את העצמאות שלך. זה אזור נוחות שהוא לא באמת טוב. זה כמו לגור עם שותפה שמחטטת לך בחיים. לא יצאתי כמעט לדייטים ואם כן, הצנעתי מאוד את העובדה הזאת. אצל גבר זה נחשב לחולשה וטרן אוף רציני".

לאחרונה יצא זיו מבית אמו ומצא דירה ברמת גן, ובמקביל זכה בהגרלת מחיר למשתכן והוא ממתין להתקדמות הפרויקט. גם מהדירה החדשה הוא לא ממש מרוצה. סוג של פשרה, הוא אומר, ומספר שהתחיל לחשוב על מגורים בקרוואן, טרנד מגורים שמתפתח בשנים האחרונות בישראל.

קשה להצביע אם תופעת הצעירים הבוגרים שחוזרים לבית הוריהם החלה בגלל הנסיבות הכלכליות או בגלל נסיבות פסיכולוגיות־סוציולוגיות כמו שמציעות בן שלמה ואופיר ברש, ואולי זה בכלל עניין תרבותי שנגזר מדור המסכים. הרי מה זה משנה על איזו ספה את יושבת בשביל לגלול במסך? בכל מקרה לא מתקשרים יותר מדי עם בני הבית.

פרופ' דני בן שחר, ראש מכון אלרוב לנדל"ן באוניברסיטת תל אביב, מספר שבעולם הנדל"ן כבר מחפשים פתרונות שיתאימו לסידורי המגורים החדשים. "אומנם אין מחקר על הנושא בישראל, אבל יש מחקר בארצות הברית על ההשפעה של הצעירים על שוק הדיור האמריקאי. הם מוצאים שיש לתופעה שלושה מקורות: סטודנטים שחוזרים הביתה אחרי הלימודים כי יש להם חובות בגין הלוואות ללימודים; יש משבר בכל הערים הגדולות, שקשור ליכולת הפוחתת להחזיק דירה; ויש שינוי בהעדפות המגורים של הדור הצעיר. זה דור שרוצה וצריך יותר מוביליות וחופש לנוע ממקום למקום. זה משנה את צורכי הדיור שלהם ומלווה בפתרונות דיור אלטרנטיביים כמו דיור שיתופי".

איך השוק מגיב לתופעה הזאת?
"באופן די מפתיע החלו דיונים מחודשים בפיקוח על השכירות (Rent Control), כלומר התערבות בשוק. הרי היה רנט קונטרול בשנות ה־70 של המאה הקודמת ואחר כך הייתה הסכמה שהדבר הזה הוא לא פתרון יעיל למשבר דיור. הייתי לאחרונה בכנס במדריד והנושא הזה גם חדר לאקדמיה. יש חוקרים שמסתכלים על פיקוח על שכר הדירה באופן שונה מאשר בעבר - לאו דווקא להטיל מגבלות על כל שוק השכירות, אולי רק על חלק, אולי רק על הדירות הישנות, או על פלחים שונים של שוק השכירות. אני לא בטוח עד כמה הפתרון הזה יעיל ויכול להיות שיש פתרונות יותר טובים, כמו למשל תמיכה בשכר דירה לפי מבחני הכנסה".

שוק השכירות בישראל מאופיין בהרבה חוסר ביטחון. אפשר להבין את הצעירים שמעדיפים לגור בחדר הנעורים מאשר לעבור דירה כל שנה.
"בישראל אין שוק שכירות לטווח ארוך אז אין לשוכרים שום יציבות. בעל הבית תמיד יכול בסוף השנה להעלות את שכר הדירה או להוציא מהדירה את השוכרים. הרגולטור צריך להתערב בצורה כזאת שלא תייצר עיוות. שוק שכירות מפותח זה דבר מאוד חשוב. לתופעה של צעירים שלא יוצאים מהבית יש השפעה לא רק על שוק הנדל"ן אלא על כל המשק".

איזו השפעה, למשל?
"חשוב שהצעירים ישכרו דירות, כי אחת הבעיות במשק של דירות בבעלות היא הקטנה של המוביליות וזה לא טוב לשוק העבודה. היינו רוצים שלצעירים תהיה גמישות לעבור ממקום למקום כדי שיוכלו גם להחליף עבודות. המוביליות גם עונה לצרכים של המילניאלז. משק בריא צריך שוק שכירות מפותח".

תגידו שלום לפנסיה שלכם

לתופעת הצעירים שנשארים לגור אצל ההורים אכן יש השפעות מרחיקות לכת על הכלכלה. "חשבי על הפנסיה של שני הצדדים - הילדים וההורים שלהם", מציעה בן שלמה, "אנשים שמחליפים מקומות עבודה ואין להם רצף של ביטחון תעסוקתי מתחילים לחסוך לפנסיה בגיל יותר מבוגר כי הם מתמסדים מקצועית בשלב יותר מאוחר. ועל ההורים יש נטל הרבה יותר גדול, הם צריכים לתמוך בילדים עד שלב מאוחר ועל חשבון הפנסיה. עולה שאלה גם עד כמה אותם צעירים יוכלו לתמוך בהורים שלהם כשהם יצטרכו עזרה".

הכלכלנית פרופ' אליס ברזיס טוענת שנושא הפנסיה הוא רק קצה הקרחון של ההשלכות הכלכליות של תופעת המגורים אצל ההורים בגילאים מתקדמים. היא מספרת שהכלכלנים מנסים לפענח את ההתנהלות הכלכלית של דור הצעירים הבוגרים דרך מודל שיעור הניכיון הסובייקטיבי, שעוסק בצורך בפיצוי בגין דחיית סיפוקים. לדבריה, עבור אותם צעירים, הריבית האישית עבור דחיית הסיפוקים מאוד גבוהה, והם לא מצליחים לדחות סיפוקים גם אם יש בכך היגיון כלכלי.

"הנתון החשוב ביותר שמבדיל בין קבוצות שונות באוכלוסייה הוא שיעור הניכיון הסובייקטיבי שלהם", אומרת ברזיס, "אם אני אומר לך שלא תיסעי היום לנופש אלא תיסעי בעוד שנה והיום זה שווה לך מאה, אם תיסעי בעוד שנה כמה זה יהיה שווה לך? אז לפני דור היו אומרים 90%, כי את עושה ניכיון סובייקטיבי שמוריד לך 10%. אבל אם תשאלי את דור ה־Y וה־Z כמה זה יעלה להם לדחות את הנסיעה בשנה, הם יורידו את זה ל־70% וחלקם אפילו ל־60%. הם רוצים כל דבר עכשיו".

פרופסור אליס ברזיס / צילום: ענבל מרמרי
 פרופסור אליס ברזיס / צילום: ענבל מרמרי

ברזיס מציגה גם את "אינדקס המקרר". לדבריה, "יש קשר מאוד חזק בבדיקות שאנחנו עושים בין כמה המקרר של ההורים מלא ומתי הילדים יוצאים מהבית. אני לא נכנסת לסיבות של למה המקרר מלא ובמה הוא מלא - אצל משפחה אחת זה יכול להיות מלא בסטייקים וחסה ואצל משפחה אחרת באורז ופסטה, אבל רואים שיש קורלציה שלא קשורה לרמת הכנסה. איפה שהמקרר מלא - הילדים נשארים בבית בממוצע יותר זמן (עד גיל 24 פלוס), מאשר בבית שבו המקרר ריק - שם בגיל 18 הם אומרים שלום ולהתראות".

איך כל זה משפיע על המקרו־כלכלה?
"אלה אומנם דברים קטנים, אבל כמו כל דבר בכלכלה, גם לזה יש אפקט של מכפיל, כל תופעה קטנה עושה שינויים ענקיים. לכן, אני צופה שבשנת 2030 אנחנו נהיה בבעיה כלכלית מאוד גדולה ונצטרך לעשות שינויים דרסטיים בהתנהגות המשפחתית".

הפסיכיאטרית ד"ר יפעת כהן מבקשת לצנן את הדאגה מהתופעה ולהתנחם במציאות של כלכלת השפע. "בגרות בהתהוות זה שלב מעבר. אנחנו חיים בעולם ליברלי נטול קטסטרופות ענקיות. בתקופות של מלחמת עולם או עוני נוראי, אנשים נאלצו להתבגר בטרם עת ולתפקד בצורה שלא מותאמת ליכולת ולגיל שלהם. היום יש לצעירים אפשרות לקחת עוד כמה שנים, לבדוק מה מתאים להם. זה בסדר גמור לנסות ללמוד משהו ולהחליט אחרי שנה או שנתיים שזה לא מתאים, זה הזמן - בין גיל 20 ל־30. הייתי שמה את קו הגבול בגיל 35 בממוצע. עד אז, אפשר להסתכל על החוויה גם כמיטיבה, חיובית ומחזקת".

כהן פוגשת קבוצות של צעירים והוריהם במסגרת ייעודית שנוסדה לטיפול במצוקות שעולות בשלב "בגרות בהתהוות", כחלק מפעילותה במכון אופק שאותו היא מנהלת. "אני מציעה להורים להסתכל על המגמה הזאת גם כעל מחמאה", היא מסכמת בחיוב, "זאת מגמה עולמית ולא מקומית, היא מקבלת לגיטימציה, היא חסכונית לילד ויכולה להיות גם נעימה. זה יכול לעשות טוב לכולם אם מצליחים לקיים תקשורת פתוחה ומכבדת בבית. זה טוב גם למבוגר הצעיר שנמצא בחוף מבטחים ויש לו יותר אנרגיות להשקיע בהתפתחות שלו, וזה נפלא להורים, כי יש להם עוד קצת מהילד בבית, אפילו כשהוא כבר ילד גדול". 

"המבנה של החברה הערבית משתנה מהיסוד"

חאלד הוא צלם ומעצב, בן 34, שהחל ללמוד השנה לתואר שני באקדמיה לאמנות. עד לפני שנה הוא שכר דירה בחיפה, עבד ועסק באמנות. אלא שעם תחילת הלימודים החליט לחזור לבית אמו. אף על פי שהוא קיבל מלגה חלקית, שכר הלימוד מכביד עליו, לדבריו, וחשבון הבנק מבטא זאת במינוס שהולך ותופח.

"אני ישן בבית של אמא שלי בין שלוש לחמש פעמים בשבוע, ובשאר הימים אני אצל חברים. שמתי פלייסטיישן ויש לי את הפינה שלי", הוא אומר. "הבית נחמד, קריר ומלא אור ויש אוכל כל הזמן. זה בית טוב. אמרתי לעצמי שאין סיבה שאחזיק עוד בית אם גם ככה אני כל הזמן בלימודים. אני פרילנסר עם הכנסה לא קבועה, עכשיו אני במינוס מטורף ואני יודע שזה לא רק אני. הרבה אנשים בגיל שלי מקבלים את הכאפה. אני שם פוש על הקריירה ומעדיף לגור אצל אמא שלי. זה נחמד, אבל לפעמים זה מעצבן - היא מבקשת ממני לסדר לה את הטלפון, לקרוא לה מכתבים, לפעמים זה יותר מדי. אני רווק והיא לא אוהבת שאני מביא בנות, לא מוכנה שהן יישארו לישון בבית כי זה לא מקובל אצלנו".

חאלד הוא חלק מהסטטיסטיקה שמציגה הלמ"ס, שלפיה 45% מהרווקים בני 35-24 בחברה הערבית גרים בבית ההורים. פרופ' עזיז חידר, סוציולוג מומחה לחברה הערבית, מסביר את פשר המספרים הגבוהים: "יש שינויים דמוגרפיים עמוקים בחברה הערבית שהחלו בשנות האלפיים. המשפחה יותר קטנה, הפריון ירד והשכלה אקדמית הפכה למשהו מובן מאליו בהרבה משפחות ערביות, כולל אצל הנשים. אף אחד לא ציפה, וגם אני בתור סוציולוג לא ציפיתי, שנגיע למצב ש-54% מהסטודנטים הערבים באוניברסיטאות הישראליות הם נשים, למשל. זה מוביל גם לעלייה בגיל הנישואים ולשיעור גדול של גברים ונשים שלא מתחתנים גם אחרי גיל 30".

מה השוני מהחברה היהודית?
"בבית הערבי הסיפור שונה לגמרי. מה שמקובל הוא שנשארים בבית עד שמתחתנים, ולא חשוב אם הגבר בן 50 - אם הוא לא נשוי הוא נשאר בבית. לאישה ערבייה שמגיעה לגיל 30-28 קשה למצוא שידוך, לכן לפעמים עדיף לה להישאר להתגורר בעיר ולא ביישוב שלה. את תופעת הצעירים המבוגרים שנשארים בבית רואים בעיקר בצפון הארץ. באזורים אחרים הצעירים הרווקים יוצאים להתגורר בערים ובשכונות יהודיות. המבנה של החברה הערבית משתנה מהיסוד".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988