בימאית ואביה הפסיכיאטר מתכננים יחד את מותו בסרט חדש: דרך יפה למות

אחד הלהיטים של ימי הטלוויזיה הראשונים, סדרה דוקמנטרית בשם "אלה הם חייך", הפתיעה את המשתתפים בה כשהצעידה אותם למסע חקרני רטרוספקטיבי על חייהם. קירסטן ג'ונסון מאמצת גישה שונה-דומה בסרט יוצא דופן של נטפליקס, שיכול היה להיקרא "זהו מותך", אך נקרא באמת "דיק ג'ונסון מת".

זהו סרט דוקומנטרי היברידי - שמערבב עובדות עם בדיון - על פסיכיאטר שלא רק שאיננו מת כאשר הסרט נפתח, אלא בדיוק להיפך: דיק ג'ונסון בן ה-86 משתתף בעליזות בפרויקט מרגש באופן בלתי סביר שיצרה בתו הקולנוענית כמה שנים לפני כן.

כדי להתגבר על הפחד שלו מהמוות - ועל הפחד שלה לאבד אותו - היא הפכה אותו לכוכב הקומדיה השחורה שלו, שבה הוא מת בכל מיני סוגים של מיתות מלודרמטיות על המסך, בעזרה גלויה לעין של פעלולנים מקצועיים (הסרט שקוף בצורה מקסימה בפעלולים שלו). הוא אפילו זוכה להשתתף בהלוויה שלו, אם כי עם השלכות לא צפויות, שבהן חברו הטוב ביותר, אומנם יודע שהוא רק מגלם סצנה בדיונית, אבל בכל זאת נתקף באבל בלתי נשלט.

אחר כך מתרחשת התפתחות בלתי צפויה לחלוטין. במהלך הצילומים, דיק מפתח דמנציה, והאני-העצמי המתוק המשוחרר שלו מתחיל להיפרם.

כיצירת בידור, הסרט הדוקומנטרי של ג'ונסון הבת שופע חיוניות, בלשון המעטה, ומעורר מחשבה. חלק משורשיו הסבוכים צומחים מז’אנר סרטי האימה.

אנחנו נהנים מסרטים מפחידים כי הם חושפים אותנו למגע עם פחדים קמאיים בלי לחשוף אותנו לסכנה אמיתית. זה מה שקורה, או כך לפי התיאוריה, כשדיק מציג סימולציות מוחשיות מחרידות של אסונות מגוונים שיכולים להיגרם לו (אחד הפעלולים גורם לו כאב אמיתי, אפילו שהדם שפורץ מצווארו הוא מזויף, ולכן סצנת הירי נקטעת).
מקור נוסף להשראה של קירסטן ג’ונסון הוא סרטי מחזמר, בייחוד מז’אנר הפנטזיה, כולל מערבולת של עננים צבעוניים. אי אפשר לבלבל את הסצנות הטיפשיות המצחיקות שלה עם MGM בימי הזוהר שלה, אבל דיק בהחלט מגיע לגן עדן קיטשי, עם שפע של שוקולדים ופופקורן, שם הוא מתאחד בשמחה עם רעייתו המנוחה, קטי ג’וי.
ואם לא די בזה, בשום מקום אחר בהיסטוריה של הקולנוע אי אפשר לחזות ב"נס בהונות כף הרגל": דיק שנולד עם עיוות בבהונות כף רגלו, זוכה בסרט לקסם שמעניק לו כף רגל נורמלית.

חוויית הצפייה בסרט היא משהו שאפשר לכנותו "כיף ביזארי", אך המציאות מתגלה כחזקה בהרבה מהבדיון הסוריאליסטי של הסרט. המטען הרגשי נהיה כמעט מוחשי כאשר דיק סוגר את משרדו בדאונטאון סיאטל אחרי 55 שנות קריירה, והמובילים מגיעים לשאת את ספריו, את כורסתו הבלויה ואת ההדום הצמוד לה, שהיו הריהוט המקובל בקרב פסיכיאטרים בעידן מסוים.

קשה עוד יותר לצפות ברגע שבו בתו אומרת לו שהוא כבר לא ינהג - גם כי הוא לא יצטרך מכונית בניו יורק, שבה הוא יתגורר בדירתה הקטנה, אבל בעיקר מפני שהיו לו אירועים מפחידים על הכביש בתקופה האחרונה. "עכשיו אני יודע איך אמא הרגישה כשהכנסנו אותה לדיור מוגן", הוא אומר לבתו מבעד לדמעות.

"אמא", כלומר קטי ג’וי, שמתה ב-2007 אחרי מאבק של שבע שנים באלצהיימר. כתוצאה מכך, ג'ונסון הבת מודאגת עוד יותר כשאובדן הזיכרון הקצר של אביה מתקדם ממטרד לליקוי קבוע (בהתחלה הוא דואג רק בגלל הפגיעה בחבריו, שאינם מבינים למה אינו זוכר את שמם) וצללים כהים פולשים לחייהם כשדיק גולש בהחלטיות לדמנציה. אחרי שכבר חיו את זוועותיה פעם אחת עם האם, האב והבת יודעים היטב מה מצפה להם בעתיד.

בנקודה מסוימת שקשה להגדיר במהלך 89 הדקות של הסרט, "דיק ג’ונסון מת" מתרחב מפרטיו המתעתעים לאגדה אוניברסלית עם גיבור אבירי. אבירי, כי הוא השליך את עצמו לתוך הפרויקט עם כה הרבה הומור, וניסה עם כה הרבה חן לשמור על עצמו כאשר החיבורים של נשמתו נפרמים. הוא צוחק הרבה, צחוק עצבני שמסגיר את החרדה שהוא מנסה להסתיר. הוא מתלוצץ עם בתו על האופן שבו הכול ייגמר: "אני נותן לך אישור לעשות לי המתת חסד, אבל תעדכני אותי לפני שאת עושה את זה".

אין לטעות באימה שבעיניו כשהוא סוקר את רחובות ניו יורק. ובכל זאת, הוא מחזיק מעמד, מנסה ככל יכולתו להכניס כמה שיותר תודעה למחזה חייו.

האם הוא באמת מת - מילולית - בסוף? בואו נאמר רק שהסרט המוזר והמקסים הזה תמיד יחזיק אותו בחיים.