תביעות לשון הרע: מה אפשר ללמוד מהתיק של נתניהו ואולמרט

פסקי הדין בעניינו של אהוד אולמרט ובעניינו של יאיר נתניהו העלו בבת־אחת לסדר היום הציבורי את תחום תביעות לשון הרע. תחום זה זוכה להצלחה רבה, ותור הזהב רק הולך ומתארך, אם מתייחסים לכמות התביעות שמוגשות מדי שנה. אולם בנוגע לסכומים, סיפור ההצלחה הרבה פחות מסחרר.

חוק איסור לשון הרע קובע רף מקסימום לכל פרסום דיבתי: כ־140 אלף שקל ללא הוכחת נזק, ו־280 אלף שקל אם תוכח כי מטרת הוצאת לשון הרע הייתה לפגוע. בפועל, הסכומים שנפסקים נמוכים בהרבה. ממוצע הסכומים בתביעות שמתבררות ומתקבלות עומד על עשרות אלפי שקלים. בדרך השופט ינסה לשכנע את הצדדים להסתפק בהתנצלות, ולעתים התביעה יכולה להידחות תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכר־טרחת עורך הדין של הצד הנתבע. 

● בית המשפט קבע: אולמרט ישלם למשפחת נתניהו 62.5 אלף שקל 
● העליון דחה את ערעור יאיר נתניהו; ישלם כ-400 אלף שקל לעורך וואלה לשעבר 
● שני שליש מתביעות לשון הרע מתקבלות או מסתיימות בפשרה; הפיצוי הממוצע: עשרות אלפי שקלים 

לפני כחצי שנה כתבתי כאן כי חוק איסור לשון הרע הפך על־ידי הרשות השופטת לחוק מיותר, חסר טעם וערך, אשר מכלה את ממונם של התובעים והנתבעים לשווא.

אם אתה לא עשיר, או שלא מדובר עבורך בעניין ששווה להשקיע עבורו זמן רב ועשרות אלפי שקלים שלא יחזרו - מומלץ בחום להימנע מהגשת תביעת לשון הרע.

האם ניהול ההליך שווה את התוצאה?

הבה ניקח את תביעת בני משפחת נתניהו נגד אהוד אולמרט. עו"ד יוסי כהן, פרקליטה של משפחת נתניהו, הוציאה הודעה לפיה: "עוד עלילת שקר נגד ראש הממשלה נתניהו, רעייתו ומשפחתו התנפצה. היום נקבע כי אהוד אולמרט שיקר".

ובכן, למען האמת לא נקבע כי אולמרט שיקר כשייחס מחלת נפש לבנימין, שרה ויאיר נתניהו. כל אשר קבע פסק הדין הוא כי "מר אולמרט לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענת 'אמת דיברתי'". כלומר, נטל ההוכחה רובץ על כתפי הנתבע, והוא לא עשה כן.

האם היה משתלם עבור משפחת נתניהו לעבור את ההליך המביך במיוחד, כשבסופו ישלשלו ביחד לכיסם 62.5 אלף שקל ועוד 10,000 שקל הוצאות משפט ו־25 אלף שקל שכר־טרחת עורך דין?

לדידי, ברור לי כי אהוד אולמרט ידע שהתביעה נגדו תתקבל. אולמרט - יהודי אמיד מאוד, ראש ממשלה לשעבר ובעל איבה אישית למשפחת נתניהו - ניהל את ההליך ביודעו כי יפסיד בסופו. אך ההצגה הייתה שווה עבורו את 62.5 אלף השקלים, לא כולל הוצאות משפט ושכר־טרחת עורך דין. כל כלי התקשורת עסקו בהצגה שארגנו לנו אולמרט ועורך דינו.

אל אולם בית המשפט התייצבו יועץ התקשורת לשעבר ניר חפץ שסיפק את "הסחורה". גם ד"ר עוזי ארד, עובדת מעון ראש הממשלה לשעבר סילבי גנסיה, רופא המשפחה ד"ר צבי הרמן ברקוביץ' ופרופ' שאול קמחי התייצבו כדי לדון במצבם הנפשי ובקורות חייהם של בני הזוג נתניהו ובנם יאיר.

לא אחזור על הפרטים המביכים מאוד שעלו במסגרת דיון ההוכחות, ואף אציין כי גם השופט עמית יריב לא התייחס כלל בפסק דינו לכל העדויות הללו, שהתארכו על פני יום דיונים שלם. "גם אילו הנחתי שהתיאורים העובדתיים של העדים ד"ר ארד, מר חפץ וגברת גנסיה הם נכונים - גם אז לא ניתן לגזור מהם אבחנה רפואית, גם לא בדוחק, ללא חוות־דעת מתאימה".

להערכתי, אולמרט רצה להשפיל את משפחת נתניהו. זו הייתה מטרת ההליך, כך עשה עורך דינו כאשר חקר את ביבי, את שרה ואת יאיר - וכך התנהל אולמרט לכל אורך ההליך. תשלום של 97.5 אלף שקל היה משתלם בהחלט מבחינתו. להתרשמותי, כמי שראה את אולמרט באולם הדיונים לכל אורך היום, אולמרט בן ה־77 נהנה מכל רגע.

זה אחד המחירים של הגשת תביעות לשון הרע. ישנה חסינות מפני תביעות על כתבי טענות ועל העדויות בבית המשפט, והצדדים שמודעים לכך - מרשים לעצמם להשתולל. כך, לדוגמה, אולמרט הזכיר בכתב ההגנה את המונחים הרפואיים הבאים ביחס למשפחת נתניהו: "תסמונת נפוליאון" ו/או "שיגעון גדלות" ו/או "מגלומניה" ו/או "נרקסיזם" ו/או "סכיזופרניה" ו/או "פרנויה" ו/או "הפרעה טורדנית כפייתית" (OCD) ו/או "הפרעות אישיות" ו/או "פסיכוזה משותפת" ו/או "Shared Psychosis" ("שיגעון בשניים או במשפחה") ו/או "סוציופטיה" ו/או "סכיזואידיות" ו/או "הפרעת חרדה כללית" ו/או "התקפי זעם" ו/או "IDE" ו/או "חרדה" ו/או "מאניה־דיפרסיה" ו/או "הפרעה דו־קוטבית" ו/או "דיכאון" ו/או "פסיכוזה" ו/או "נאורוזה" ו/או "התמכרות" ו/או "מונחים אחרים".

כפי שכתב השופט יריב, אולמרט כלל לא ניסה לפרוע את השטר ואת הרף הגבוה שהציב לעצמו.

לא כל גידוף מהווה עילה לפי חוק איסור לשון הרע

החוק קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם". חרף זאת, הפסיקה צמצמה את היכולת לתבוע בגין כל גידוף. כך כתב גם השופט יריב.

זכותו של אדם לחופש הדעה שתהא מוגנת מפני תביעות, אולם היכן עובר הגבול? נדרש כאן תום־לב. לטענת השופט יריב, לא עומדת לאולמרט הגנת תום־הלב. "לא בכל מקרה שבו מיוחסת לפלוני מחלה פסיכיאטרית, יצדיק הדבר חיוב באחריות לפי חוק איסור לשון הרע. הדברים תלויים, במידה רבה, באופן הניסוח, והאם המאזין הסביר יכול להבין כי מדובר בצורת ביטוי (גם אם גסה ולא ראויה), או באבחנה קלינית. ככל שאופי הביטוי הוא אמורפי יותר, ונוטה יותר לביטוי העממי של ייחוס מחלה פסיכיאטרית - אני סבור כי נכון יותר לראות בו הבעת דעה; ככל שהביטוי הוא מדויק וקליני יותר - יש לראות בו קביעת עובדה".

השופט יריב נתן דוגמאות: "כך, למשל, במקרה שבו אומר פלוני על אלמוני כי 'הוא משוגע לגמרי', 'האיש לא שפוי' או 'האיש צריך כדורים' - נטייתי תהיה לראות בדברים הבעת דעה שיש להצר על סגנונה, אך ניתן להגן עליה מכוח הוראות סעיף 15 לחוק. לעומת זאת, כאשר הפרסום מייחס לנפגע אשפוז פסיכיאטרי קונקרטי, או מייחס לו טיפול פסיכיאטרי מסוג מסוים ('פלוני נוטל באופן קבוע כדורים נגד חרדה'), יהיה מקום לבחון את אמיתות הדברים ולראותם כקביעת עובדה".

הסחבת מקשה על אדם לטהר את שמו

בעיה נוספת שלא עסקנו בה היא מהירות ההליך. אדם שהוכפש בתקשורת מעוניין לטהר את שמו. במציאות ימינו, כאשר חדשות של הצהריים משכיחות את חדשות הבוקר, אומנם תביעת משפחת נתניהו התבררה יחסית במהירות ראויה לציון, תוך שנה וחצי - אולם מדובר ב"נצח" במונחים של תקשורת ימינו. וזו עוד תביעה שהתבררה במהירות רבה במיוחד. מה נאמר על תביעות שמתבררות להן כבר ארבע שנים ואף יותר? קחו, לדוגמה, את תביעת בנימין נתניהו נגד בן כספית.

התביעה הוגשה בדצמבר 2018, ורק בסוף החודש צפוי להתקיים דיון קדם־משפט השני. דיון הוכחות טרם נראה באופק. בטח אתם שואלים את עצמכם על מה התביעה, ובכן - הבנתם את הבעיה. עינוי הדין מתקיים לא רק בהליכים פליליים, הוא גם בהליכים אזרחיים. את מי יעניין עוד שנתיים אם נתניהו או כספית ינצחו בתביעה. לאור חלוף הזמן, אני משוכנע שגם הצדדים עצמם כבר איבדו בה עניין, וכעת הם פועלים רק מכוח האינרציה.