בישראל של היום כבר אין צורך בתרגילי סימולציה של אסונות

שאלתם את עצמכם פעם מדוע אנו מתמוגגים בקלות יתרה מסדרות שמבשרות על סוף העולם, כמו "המתים המהלכים", "ווסט וורלד" או "משחקי הדיונון", אך מתקשים מאוד לדמיין את קץ הקפיטליזם?

הסרט "רעש לבן", שעלה לאחרונה בנטפליקס, ומבוסס על הרומן של הסופר האמריקאי דון דלילו מ־1984, דן בדיוק בסוגיה הזאת, כשהוא שם במרכזו משחק סימולציה אכזר שבא להפיג את השעמום הבורגני: תרחיש דמיוני של זיהום אפוקליפטי - ענן שחור של גזים רעילים (קללה אלוהית קדומה) - שיורד מן השמים ומתפרס על פני האזור כולו. כך, אלפי משפחות אחוזות פאניקה נוטשות את בתיהן ומוצאות עצמן נצורות בתוך טורי ענק של מכוניות תקועות המבקשות להימלט מאזור האסון.

● ישראל משלמת מחיר כבד על הסגידה להייטק. הגיע הזמן להיגמל | רעיון
● בונים תוכנית עבודה ל-2023? שווה לכם להשאיר מקום להפתעות| סרנדיפיטי
● "אף פעם אל תבואו בשישי": טיפ לחיים מחיים, מוכר בשוק רחובות | קניתי

אלא שאז יש טוויסט: תרגיל הענק, המשחק ב"נדמה לי", שהיה אמור להכין את האנשים למצב חירום, עובר מסטטוס "על יבש" ל"על רטוב" - וגובה חיי אדם, על אמת. התרגיל הזה טוב ואמין כל כך עד שכבר אין צורך בדבר האמיתי, אין כל הכרח שאסון אמיתי יתרחש.

בדיוק אז נשמעת צפירת ההרגעה, והכול מתפוגג: כפי שהאסון מתחיל, כך הוא נעלם. עכשיו אפשר לחזור לשגרה, לשוב אל תרבות הפרברים, אל אורח החיים המוכר, לחזור ולאחד את המשפחה המתפרקת בלחץ החרדה מפני המוות. אפשר גם להמשיך ולצרוך. כך נראים האנשים בסרט, כמו במחזמר צבעוני, רוקדים בין שביליו של הסופרמרקט השכונתי. הם שבו זה עתה אל הרעש הלבן, העליז, המעיד על חזרה של המערכת למצב של שגרה. עכשיו, כשהמוצרים הנחשקים בידיהם, הם שמחים ומתרגשים.

בדיוק כמו בסרט, גם אנחנו משתעשעים באסון שעל סף ביתנו, ובסתר לבנו אנו אף כמהים אליו. כשהרעש הלבן הוא ההודעות הנקלטות בסמארטפון, פעולת המחשב, זרימת המידע האינסופית, נהמת התנועה בכביש המהיר - פסקול מטריד ומשמים שמנוגד לקולות שמשמיע הטבע - אנו מבקשים אסון שירענן עבורנו את מדבר השגרה.

כלומר, תרבות האסון אינה הדבר שמפניו אנו נרתעים, כי אם הדבר שאליו אנו משתוקקים. כולנו נתקפים בחדוות קץ מוזרה, שתחליף באופן מלודרמטי וסנסציוני את החיים האמיתיים. יצרי המוות-עונג, שעליהם דיבר פרויד במסתו הידועה "תרבות בלא נחת", מכים בנו שוב, ואנו מרבים לצבוע את המוות בצבעיו של מחזה ראווה שבו כולנו רוצים לככב: בואו נסניף סרטי אסונות ונברח מאותו רעש לבן.

עכשיו נחשף התפקיד החינוכי של האסון: האירוע נועד לגאול אותנו מאימת השגרה, להפסיק את השטף המונוטוני של המידע, למשות אותנו מן המשמים באמצעות המרגש, המסעיר והמהפנט. את האלמנטים הללו האסון המפוברק והמצולם מספק בשפע. המוות המאגי והסקסי של הקטסטרופה נועד לשבור את הייאוש המונוטוני שלנו באמצעות ייאוש גדול בהרבה, הוא נועד לענג אותנו באמצעות חשיפתנו אל המדומיין והמחריד.

אבל האם בישראל שלנו - לכאורה חלק מעולם מערבי צרכני שבע - אנו מבקשים לברוח משגרת הרעש הלבן באמצעות אסון מתוקשר? האם אנחנו לא חיים את האסון הזה בהווה? עוד מבצע צבאי, עוד משבר תשתיות שלא התכוננו אליו, עוד קריסה של בניין ישן, עוד מחאה, עוד עלייה להר הבית שבאה ללמד מי כאן בעל הבית.

נדמה שאצלנו כבר אין צורך במשחקי סימולציה קטלניים, אין צורך במשחקים מקדימים, שאנחנו כבר הולכים ישר על הדבר האמיתי: בואו נחבק את האסון, בואו נרוץ אליו, בואו נהפוך אותו לחלק מן החדשות ומן המורשת. אצלנו הכמיהה למלחמת גוג ומגוג היא חלק בלתי נפרד מן הפסקול - לא של הקולנוע, אלא של היומיום הישראלי.