מומחים טוענים: הבעיה מספר אחת של מערך בריאות הנפש בישראל היא כוח אדם

המהלך שיכול להציל את מערכת בריאות הנפש המורעבת הוצע בישראל בשנת 1972. כך אמר עו"ס אבי אורן, יו"ר המועצה הארצית לשיקום פסיכיאטרי בקהילה, בפאנל בהנחיית כתבת גלובס נטע סרוסי.

"ד"ר לודוויג טרמר, (שהיה בין היתר ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות - ג.ו.), ניסח מסמך המציע רה־ארגון דרמטי במערכת בריאות הנפש, שתהיה מושתתת ברובה על טיפול בקהילה, כחלופה למוסדות שהיו מקובלים אז ומהווים חלק עיקרי ממערך בריאות הנפש גם היום".

● דוח חדש קובע: מערכת בריאות הנפש בישראל היא מהמוזנחות במערב
● גדי רוזנטל, ממחברי דוח קואליציית ארגוני בריאות הנפש: "אוכלוסיות לא מקבלות טיפול"
● 4 מיליארד שקל לבריאות הנפש? "בואו נראה שמחצית מהסכום שהובטח מגיע ומיושם"
● מנכ"לית עמותת אנוש על השיקום שלאחר המלחמה: "נדרשת הכפלת התקציב"

טרמר פתח בעצמו מרכז קהילתי לטיפול נפשי ביפו, ואחר כך גם ברמת גן, וחלם להקים עוד 60 מרכזים כאלה. אולם, התוכנית נתקעה, ולדברי אורן, זה היה צערו הגדול ביותר של טרמר לפני מותו. "אבל מה שלא קרה בישראל, קרה באיטליה", הוא סיפר. "הם החליטו על ניסוי חברתי, ואמרו: עד נובמבר 1978, כל בתי החולים הפסיכיאטריים סוגרים את שעריהם, ומחלקות בריאות נפש יפתחו בבתי חולים כלליים ובעיקר בקהילה".

התוכנית זכתה לביקורת רבה, והיו גם שנים קשות, אמר אורן, "אבל כשבוחנים אותה אחרי 45 שנה, הנתונים מפתיעים. לאיטליה שיעורי האובדנות מן הנמוכים באירופה. שיעורי האשפוז בכפייה שלה הם 4.5%, לעומת ממוצע של 35%. שיעורי חסרי הבית הם מן הנמוכים בעולם, ועוד במדינה עם מצב כלכלי לא בשמיים שמגיעים אליה לא מעט פליטים. אז המעבר לקהילה עובד".

● כלכלת בריאות הנפש בישראל: תמונת מצב, השוואה בינלאומית, היקף והרכב רצויים, אתגרים והמלצות | הדוח המלא

בישראל הניסוי נעצר בשנות ה־70. "הבעיה שלנו", אמר אורן, "היא שאנחנו משווים את עצמנו לארה"ב, מדינה מורכבת בלי מערכת רווחה ועם הרבה חסרי בית. צריך להשוות למדינות הנכונות".

לא כל מי שצריך מקבל את השירותים

משתתפי הכנס הביעו תקווה להגדלת תקציב בריאות הנפש. שופטת בדימוס ריבי צוק, יו"ר עמותת עוצמה הפועלת למען מתמודדי הנפש ומשפחותיהם, הייתה רוצה לראות יותר טיפולים מחוץ לכותלי בתי החולים. "לפעמים לאדם יש משבר שמצריך טיפול שהוא גם מיידי, גם אינטנסיבי וגם ארוך טווח, אבל הוא לא מחייב אשפוז. לקופות החולים אין היום שום דרך לתת מענה כזה, ואנשים מופנים ללא צורך לאשפוז שיכול להיות גם טראומטי. לעיתים אנחנו יודעים שאדם שנכנס למעגל כזה ידרדר, והסוף ידוע מראש".

אבי אורן חיזק את דבריה. "לפני כעשור, כשקופות החולים קיבלו על עצמן את הטיפול במערך מן המדינה במסגרת הרפורמה בבריאות הנפש, חשבנו שהן יפעלו כמו ברפואת הגוף, ויתנו טיפול יותר הוליסטי ויותר קהילתי. אנחנו עד עכשיו מנסים להבין איפה טעינו. היום החלופה עבור אדם במצב שתיארה ריבי הוא רק בית חולים, אורך האשפוז הממוצע בבית חולים פסיכיאטרי בישראל הוא השני באורכו בעולם. האשפוזים צורכים תקציבים, שאחר כך חסרים בטיפול בקהילה".

ד"ר טלי שמואלי, פסיכיאטרית ומנהלת המחלקה לבריאות הנפש במכבי שירותי בריאות, הסבירה כי מערכת הבריאות מכירה בצורך בפתרונות בקהילה באופן הדרגתי, אבל לא תמיד מתקצבת אותם. "גם אם יש לי אשפוז בית וגם בית מאזן בסל הבריאות, השאלה היא כמה תקציב מוקצה לי כדי להציע אותם. אם התקציב מינימלי לא כולם יקבלו את הפתרונות הללו, או שאדם שיכול מאוד להיעזר בשני פתרונות כאלה, יקבל רק אחד".

ד"ר אסף כספי, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שיבא, דיבר על דרגות של מצוקה. "הקורונה הובילה לעלייה משמעותית בפניה לטיפול, דבר מבורך, אבל הפונים מצאו שוקת שבורה. המלחמה החריפה את המגמה. הגידול המשמעותי לא היה באנשים עם אבחון של מחלה נפשית אלא אנשים עם מצוקה נפשית, וכשהם לא מקבלים מענה בקהילה כשהבעיה עדיין קלה, הם מציפים את המערכת ואז גם החולים הקשים יותר לא מקבלים מענה".

הרפורמה יצרה תחרות על הפסיכיאטרים

הבעיה מספר אחת של תחום בריאות הנפש בישראל היא כוח האדם. לפי ד"ר כספי, היא ממחישה את האופן שבו הרפורמה מ־2015 לא לקחה בחשבון עד הסוף את היום שאחרי.

"הרפורמה יצרה תחרות על הרופאים הפסיכיאטרים של קופות החולים. כדי לפתות את הרופאים, הקופות נתנו תנאים בלתי אפשריים, למשל פגישה טיפולית מאוד ארוכה. כך נוצר מחסור ברופאים במערכת הציבורית, ועלייה בביקוש לרפואה פרטית, ואז הרפואה הפרטית החלה להתחרות בקופות החולים. עכשיו רופאים רבים כבר לא במערכת, ויהיה קשה עד בלתי אפשרי להתחרות במחירים שהם גובים".

ריבי צוק הסבירה שככל שקופות החולים בכל זאת מתאמצות ונותנות מגוון מענים גם מחוץ לבתי החולים, נוצר צורך במקצוע נוסף: מתכלל שתפקידו לשמור על הרצף הטיפולי.

הרעיון של מעין "מתכלל מקרה" כזה עבור חולים כרוניים הולך ומתבסס גם ברפואת הגוף, וכבר מוצע במסגרת הרפואה הפרטית (שם הוא נקרא 'רפואת קונסיירג') וגם על ידי חלק מחברות הביטוח עבור מקרים מורכבים במיוחד. אפשר לראות בקלות מדוע הוא רלוונטי במיוחד לרפואת הנפש. צוק: "אלה מטופלים יותר מבולבלים, עם פחות משאבים, לפעמים עם מוטיבציה נמוכה. תוחלת החיים שלהם נמוכה ב־15 שנים משל אדם ללא מחלה נפשית, בדרך כלל לא בגלל הפיזיולוגיה של המחלה, אלא בגלל ההתנהגות".

אורן הסכים והוסיף כי אותו גורם יצטרך לתאם לא רק מול גורמים בתוך מערכת הבריאות. "את בריאות הנפש נטו בעבר לשים במוסדות מודרים, אבל האדם המתמודד הוא אדם שלם, שיש לו צרכים בריאותיים ורווחתיים. אם לאדם אין מה לאכול, לא יעזור לו רופא או מדריך".

משתתפי הפאנל לא שללו את השימוש בטכנולוגיות דיגיטליות ובסוג חדש של מטפל, הנקרא "תומך נפש", כאמצעים להפחתת העומס.

ד"ר שמואלי: "אנחנו מחפשים טכנולוגיות עבור המצוקות הנפשיות ה'רכות', אמצעים שמתבססים על הכוחות של האדם עצמו. שימוש במוצרים כאלה יפנה אותנו לטפל באנשים עם הבעיות הקשות".

ד"ר כספי: "הדיגיטציה של הטיפול תאפשר ניטור שוטף של כל מיני מדדים, הפניית שאלות, וקבלת תמונה שלעיתים קרובות חסרה לרופאים כשאנחנו פוגשים את המטופלים שלנו. הטכנולוגיות הללו יקלו על אשפוז בית, וגם יאפשרו למטופלים לעשות חלק מהעבודה בעצמם, למשל באמצעות כלים של מיינדפולנס".

שמואלי הציעה לערב גם את רופאי המשפחה והילדים בטיפול הנפשי. "הם השער הראשון למטופל, ויכולים לזהות בעיות שאנשים לפעמים לא מזהים אצל עצמם או אצל קרוביהם. אני חוששת מאוד על אנשים שלא פונים אלינו, שלא מבקשים עזרה, וזה מדיר שינה מעיני".

***גילוי מלא: הכנס התקיים בשיתוף הקואליציה לבריאות הנפש