מתי סירוב של בעל דירה לפרויקט פינוי־בינוי יהיה בלתי סביר?

פרטי המקרה: בעלת דירה בת 87 במתחם ההסתדרות בגבעתיים סירבה לחתום על פרויקט פינוי־בינוי, לאחר שביקשה לדאוג לה לדירה או להקדים את התשלום כדי שתוכל לממן דיור מוגן בעתיד, נוכח גילה ומצבה הבריאותי. בעת ההחלטה היא לא התגוררה בדירה, הממוקמת בקומה רביעית ללא מעלית, לאור ניתוח שעברה.

בעלי שבע דירות פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב ותבעו ממנה 12 מיליון שקל, בטענה כי מדובר בסירוב בלתי סביר הגורם להם נזק. בהמשך התביעה הכספית נמחקה. בעלי הדירות טענו כי היוזמה לפרויקט מגיעה לאור מצבם הירוד של המבנים, שהם נטולי ממ"ד ומעלית, וכי הפרויקט ייטיב עם בעלי הזכויות.

השופטת מיכל עמית־אניסמן קבעה בתחילת החודש כי החלק המתייחס לזכויות קשישים בחוק פינוי־בינוי אינו חל במקרה זה, מאחר שבעת שהחוק נכנס לתוקף כבר חתמו למעלה מ־15% מבעלי הדירות. נקבע כי סירובה של האישה במשך שנים הוא "סירוב בלתי סביר". החוק מונה רשימת מקרים חריגים של "נסיבות אישיות מיוחדות של בעל הדירה, שבשלהן ביצוע עסקת הפינוי־בינוי, בתנאים שסוכמו עם שאר בעלי הדירות, הוא בלתי סביר".

השופטת עמית־אניסמן קבעה כי נסיבות של גיל ומצב בריאותי אינן מובילות למסקנה כי הסירוב סביר, וכך גם הקושי במעברי דירה. לא הוצג מסמך רפואי המלמד כי נבצר מהמסרבת לעבור דירה, ועוד בעת שהמסרבת לא מתגוררת בדירה. נקבע כי רק במקרים נדירים נסיבותיו האישיות של בעל הדירה הסרבן יצדיקו לתפוס את סירובו כסביר.

השופטת ציינה כי המלחמה שפרצה במהלך ניהול התיק מדגישה את חשיבות הממ"ד, וקבעה כי שיפור המיגון לצד ההטבות בפרויקט מטים את הכף לכך שהסירוב אינו סביר.

השופטת העניקה לבעלת הדירה 30 ימים להודיע אם בחרה לחתום באופן המייתר את מינוי בעל התפקיד.

את התובעים ייצגו עוה"ד רונית ליבשין וחן עמידור. את בעלת הדירה ייצג עו"ד מיידן שוקר.

משמעות הפסיקה: גיל מתקדם ונסיבות אישיות של בעל דירה אינם מהווים נסיבות המצדיקות סירוב לפרויקט פינוי־בינוי.

מספר תיק: 37887-05-22

פרטי המקרה: בית המשפט העליון אישר בשבוע שעבר לדון בתביעה ייצוגית נגד בנק לאומי הנוגעת לחובות הבנק לאתר בעלי חשבונות רדומים, כאלה שיש בהם כספים אך אין בהם פעילות. הסוגיה שעמדה בפני השופטת בדימוס ענת ברון, בפסק הדין האחרון לפני פרישתה, הוא האם פניית הבנק למרשם האוכלוסין היא חלק מחובותיו. זאת בהינתן כי פקודת הבנקאות מטילה חובה על תאגיד בנקאי לפעול לאיתור חשבונות רדומים.

את התביעה הייצוגית הגישה ב־2018 בעלת פיקדון שהוריה פתחו על שמה לפני עשרות שנים. מאז הפך החשבון לרדום, הבנק לא נקט 11 שנים כל פעולה לאיתור כתובתה והסתפק במשלוח דואר רשום לכתובת שהיה ברור כי אינה נכונה. אחרי למעלה מעשור הועבר הטיפול למוקד האיתור, אולם הייתה טעות במספר הזהות שלה. הבנק אישר בהליך כי הוא לא משתמש ככלל במרשם האוכלוסין, ולא מסר אילו פעולות "מוקד האיתור" מבצע.

השופטת ברון קבעה כי "הפנייה למרשם האוכלוסין לצורך בירור כתובת עדכנית של בעלים בחשבונות רדומים היא ככלל צעד סביר ואף מתבקש, שיש לבצע במסגרת חובת האיתור החלה על הבנק".

השופטת ציינה כי "הדרישה להגיש שאילתה למרשם האוכלוסין בעלות של 15 שקל היא סבירה, בהינתן שבחשבונות נצברו 1,000 שקל ומעלה". ברון הוסיפה כי תיקון משנת 2007 לחוק מרשם האוכלוסין מאפשר לבנק גישה ישירה למרשם - זאת בניגוד לטענת הבנק כי נחסמה בפניו גישה כזו.

עוד הוסיפה השופטת כי "בנסיבות המקרה תובענה ייצוגית היא אומנם הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בין הצדדים, זאת על רקע פערי המידע והכוחות האינהרנטיים ליחסי בנק־לקוח, ובפרט בהינתן היעדר מודעות מצד בעלי החשבונות הרדומים לעצם קיום החשבון הרשום על שמם".

את בנק לאומי ייצגו עורכי הדין ליאת עיני נצר ואסף בר־דוד. את התובעת הייצוגית ייצג עו"ד גיא רשף.

מבנק לאומי נמסר בתגובה: "הבנק משקיע משאבים אדירים באיתור בעלי חשבונות ופעל ופועל בהתאם להוראות ואף מעבר להן. הבנק משוכנע כי הדברים יתבררו בדיון הצפוי להתנהל בבית המשפט המחוזי".

משמעות הפסיקה: הבנקים נדרשים לפנות למרשם האוכלוסין כדי לאתר בעלי חשבונות רדומים.

מספר תיק: 996/23

פרטי המקרה: בעלים של משרד רואי חשבון גדול ואשתו נפרדו. בהליך המזונות הזמני, האישה טענה כי הבעל מרוויח 92 אלף שקל בחודש, והיא מרוויחה 10,000 שקל נטו בחודש. הבעל טען כי האישה מרוויחה 12 אלף שקל, וכי הוא משלם את כל ההוצאות והמשכנתה, שגובהה 13.5 אלף שקל בחודש. בהחלטה על המזונות הזמניים בדצמבר 2018 נקבע כי הבעל, המשלם את הוצאות הבית ואת תשלומי הבנות, ישלם מזונות בסך 5,000 שקל בחודש.

באוקטובר 2021 הגיש הבעל תביעה להחזיר לו מחצית מתשלומי המשכנתה ששילם ממועד הקרע ביניהם, ועד שהאישה רכשה את חלקו בדירה; תקופה זו נמשכה כארבע שנים. הוא טען כי תשלום המשכנתה הוא חיוב הוני, להבדיל מ"מדור" (השתתפות בעלויות מגורים) לפי ההחלטה על המזונות הזמניים; ולפיכך אשתו לשעבר התעשרה על גבו. האישה טענה כי תשלומי המשכנתה היו חלק מהמזונות.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת הבעל, חייב את האישה להשיב לו 244 אלף שקל, ואף חייב אותה לשלם 50 אלף שקל הוצאות משפט. האישה ערערה לבית המשפט המחוזי.

החודש התקבל הערעור, וההחלטה התהפכה. השופטים נפתלי שילה, שאול שוחט ועינת רביד קבעו פה־אחד כי אין מקום להשבת כספי המשכנתה לבעל. נקבע כי עמדה הרואה בתשלומי המשכנתה חלק מחובת האב לשלם מזונות - אף שהתשלום מגדיל את ההון של האם - עולה בקנה אחד עם טובת הקטינים. אחרת, לאישה לא יהיה אינטרס לרכוש דירה, היא תעדיף להתגורר בשכירות כדי לקבל מזונות, וטובת הילדים היא לבית יציב וקבוע. מנגד, התשלום נקבע בהתאם למדור סביר, והאב לא ניזוק.

בית המשפט קבע כי תשלומי המשכנתה היו תחליף למדור, וכי בהחלטה על המזונות הזמניים לא הייתה כל אינדיקציה שהאישה תידרש להחזירם. "חיוב בהחזר 244,436 שקל בתוך 30 יום עלול היה לפגוע ברווחת הקטינים, ולכן ההשבה היא בלתי צודקת", נקבע.

ההוצאות בהליך הקודם הופחתו ל־25 אלף שקל, ואילו בערעור הבעל חויב לשלם 15 אלף שקל.

האישה יוצגה על־ידי עו"ד יוסי הרשקוביץ. הבעל יוצג על־ידי עורכי הדין שרון ליכט־פטרן ואליהו ריכטר.

לדברי בא־כוחה של האישה, עו"ד יוסי הרשקוביץ, "מדובר בהלכה מנחה לכל בתי המשפט בסוגיה שהייתה במחלוקת ולמצער מעורפלת. סוף־סוף יצאה הלכה ברורה מבית המשפט המחוזי, לפיה תשלומי משכנתה הם חלק מדמי מדור וחלק מתשלומי המזונות". 

משמעות הפסיקה: תשלום משכנתה הוא חלק מהחובה של האב לשלם מדור, אף שהתשלום מגדיל את ההון של האם.

מספר תיק: 41540-01-23