בשנת 1948, נערכה אולימפיאדה באנגליה. האנגלים - המנצחים הגדולים של מלחמת העולם השנייה - התעקשו לקיים את המשחקים הספורטיביים שלוש שנים לאחר סיומה, אבל הם זכו מהר לכינוי העגום "משחקי הצנע". ניסיון נואש לייצר תחושה של נורמליות במדינה שסבלה עדיין ממחסור במזון, חומרי בנייה ועוד, ועם משטר צנע וקיצוב שנמשך לתוך שנות ה-50. הספורטאים מרחבי העולם הביאו את האוכל והמגבות מהבית. כפר אולימפי לא בא בחשבון - האנגלים ישנו בביתם והשאר מצאו מקום סביר להניח את הראש. העלות עבור המדינה המארחת הייתה מינימלית - כ-730 אלף ליש"ט בלבד, אבל זה לא מנע ביקורת ציבורית בשאלה האם זה בכלל כדאי.
● השיטה של האחים אמיר: אריזה מחדש והקפצת מחיר
● היום שאחרי | לפני חודש אף אחד לא היה יכול לדמיין תסריט כזה: הנורמליזציה קרובה מתמיד
● היום שאחרי | ישראל נערכה למלחמה הזו שנים, אבל אלמלא הפצצה אחת היא לא הייתה יוצאת אל הפועל
להבדיל אלף אלפי הבדלות, כשעם ישראל חוגג (בצדק) ניצחון מזהיר ומהיר על איראן, אבל גם סופר במקביל 630 ימים למערכה הארוכה והמתישה בתולדותיו, סיפורי לונדון פוסט-מלחמה יכולים להזכיר לנו את האתגרים המחכים למדינה ולכלכלה גם אחרי "הניצחון המוחלט". לכל הפחות, הם מוכרחים לצנן מעט את מה שנראה כמו אופוריה מוגזמת בבורסה ובמשרדו של שר האוצר, כאילו רק שגשוג ועושר מחכים למנצחים במלחמה. טוב שניצחנו, הסופרלטיבים במקומם, ועדיין.
נתניהו עצמו השווה השבוע את מטח הטילים על ישראל לבליץ על לונדון. "אני גאה בראשי הערים, בכוחות החירום ובעיקר באזרחים שעומדים איתן. זוהי עוצמתה האמיתית של מדינת ישראל", דברי ראש הממשלה. אבל אם כבר חוזרים ללונדון של שנות ה-40, זה לא יהיה פייר להתייחס רק לבליץ ההוא, שפגע בכ-2 מיליון בתים ודירות. אנגליה אכן קמה על הרגליים, אבל עשרות שנים קדימה אזרחיה שילמו על זה ביוקר.
לחלוק את הכסף עם כולם
רוצים להיבהל? שיעור מס ההכנסה באנגליה במהלך המלחמה - כי מישהו היה צריך לממן את הדרך לניצחון - הגיע עד לרמה מקסימלית של כמעט 100%. כלומר, מי ששפר גורלו לעבוד ולא להיות מגויס, היה צריך לחלוק את הכסף עם כולם. אחרי המלחמה שיעור המס הופחת, ועדיין עמד על כ-90% עד שנות החמישים והשישים. אבל אז, זה איכשהו היה נסבל - בגלל הפטריוטיות של מי שידעו כי ניצחו סופית את הרוע המוחלט, התחושה של שיתוף גורל בין כל אזרחי הממלכה, ובעיקר הצמיחה העולמית בשנים שאחרי מלחמת העולם, שהגדילה משמעותית את העוגה כולה (ואפשרה לאזרח הקטן להשלים עם הנתח הגדול שמועבר ממנה לממשלה).
אבל לא רק מיסים מילאו בשעתו את הקופה. למעשה, אנגליה הייתה פושטת רגל אלמלא העמידו לה ארה"ב וקנדה הלוואות מסובסדות, בחוב שנפרס ושולם במשך 50 שנה. החוב הלאומי של בריטניה, שהגיע בשיא ל-230% מהתמ"ג, היה גבוה מ-100% גם בשנת 1961. וכן, אם יוסר האיום לנצח, ילדינו ונכדינו יבינו למה הפלנו עליהם חובות עתק - שכבר היום עומדים על יותר מ-1.3 טריליון שקל (ובלי ריבית מסובסדת של 2% ששילמו האנגלים). אבל מוקדם כמובן לדעת האם ולכמה זמן תשקוט הארץ בתום המערכה.
בשולי הדברים, האנגלים המנצחים גם הבינו מהר שבעל המאה (החדש) הוא בעל הדעה. וושינגטון הבהירה לבריטים במהלך המלחמה ובסופה שהיא תיאלץ למשל להיפרד מהמושבות שלה ברחבי העולם (מה מכין לנו הנשיא האמריקאי בגזרה הזו, שוב להבדיל וכו', ומה זה יעשה לנו כחברה?). ועוד משהו: ב-5 ביולי 1945 הפסידה מפלגתו של צ'רצ'יל בבחירות לראשות אנגליה. הגיבור הבלתי מעורער של הניצחון על הנאצים הפסיד בתוך ביתו - ללמדנו עד כמה שום דבר לא מובן מאליו אחרי טלטלה עזה כל כך.
האתגרים פה מזמן
ואחרי הכל, דווקא עכשיו, כשלראשונה מזה שנים ראינו שמדינת ישראל יודעת לתכנן לשנים ואפילו לעשרות שנים קדימה, אסור יהיה לבזבז את הלקח והמחמאות המוצדקות למישור הביטחוני. בגלל עלויות המלחמה שמכריחות אותנו ליעל ולשדד מערכות. ונוכח האתגרים העצומים שעדיין לפנינו, שרובם היו פה גם לפני שבועיים ואפילו לפני 7 באוקטובר 2023.
הקטע הוא שנורא מהר כולנו נבין את זה. זה קרה כבר ביום רביעי, כשנסענו בכבישים שחזרו להיות פקוקים ונזכרנו במחדל התחבורה והתשתיות. ובתוך ימים ושבועות נראה עד כמה המערכת האזרחית שלנו - הממשלה, השלטון המקומי והאזרחים עצמם - מתקשה לקדם ולהעמיד מהר את עשרות אלפי הדירות, החנויות והמשרדים שנפגעו במלחמה (תסתכלו על הצפון למשל). ואוי כמה מורכב זה עומד להיות - דמיינו קבוצות רכישה באקסטרים שכוללת עשרות ומאות חברים, בעלי זכויות רשומות יותר ופחות, עם אינספור אינטרסים ואינטרסנטיים סביב שולחן אחד. אבל ראש ממשלה שהצליח לנטרל איום קיומי וביטחוני רחוק כל כך, מוכרח לדעת לנטרל את האיומים מבית.
כוכבי השבוע
מצוין: המימושים נותנים פרופורציות לנסיקת המניות
לאנשי הנדל"ן קל להסביר למה מניות הענף זינקו בעשרות אחוזים בשבועות האחרונים. ידיהם היו מלאות עבודה קודם, ועל אחת כמה וכמה בתום המערכה. כולם ירוצו לקנות דירה עם ממ"ד, והמחירים רק ימשיכו לטוס, ואיתם רווחי העוסקים בנדל"ן.
לכן, טוב לראות אותם מוכיחים שאולי יקרה כך, אבל אולי ההפך. ועדיף להמיר מניות גם למזומן, כי מי יודע מה יהיה מחר. השבוע משפחת קרסו מימשה מניות ואופציות ביותר מ-160 מיליון שקל, במחיר נמוך ב-14% מהבורסה. יעקב לוקסנבורג, בעל השליטה בענקית הבנייה דניה סיבוס, החליט למכור 5.4% ממניותיו למוסדיים. כמה ימים קודם מימשה משפחת עמרם 10% ממניותיה בחברת עמרם אברהם ב-300 מיליון שקל.
כי עם כל הכבוד להיצע מול הביקוש, מי יודע כמה המשק והאזרחים יהיו חזקים מחר ומחרתיים, להמשיך לתמוך במחירי הדיור הנוכחיים.
בלתי־מספיק: לא מצליחים לבנות בקצב מספק
ברבעון הראשון סיימו לבנות בישראל רק 12 אלף דירות. ירידה של 22% לעומת הרבעון הרביעי של 2024 וירידה של 9% לעומת הרבעון המקביל. 12 חודשים אחורה, הסתיימה פה בניית פחות מ-53 אלף דירות - נתון ששם בפרופורציה דיווח אופטימי על עלייה של 11% בהיתרי בנייה (81 אלף דירות) ושל 6% בקצב התחלות הבנייה (68 אלף). אם מוציאים היתרים בכמויות, ואפילו מניחים מנופים ופיגומים, זה לא ממש מרגיע בהינתן שלא מצליחים לסיים מהר ובזמן.
לא חסרות סיבות: עדיין חסרים פועלים, ימי הלחימה שיבשו את העבודות, הקונים מגיעים לאט בצוק העתים (מלחמה וריבית), וגם מצוקת המימון והירידה במכירות מלחיצות בנקים, שמשחררים במשורה אשראי לקבלנים. אבל בסופו של יום, וכשמוסיפים את המערכה האחרונה שתחייב לשפץ ולבנות מחדש עוד עשרות אלפי דירות, משבר הבנייה והביצוע מדאיג מאוד.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
