אברך תבע מזונות מאשתו בגלל משכורת נמוכה. מה קבע ביהמ"ש?

אב לחמישה ילדים קטינים, בני 5 עד 15, אשר הוא ואשתו חיים בנפרד וילדיהם שוהים מחצית מזמנם אצל כל אחד מהם, הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לקבלת מזונות זמניים לקטינים מהאישה.

לטענתו, הוא אברך ותלמיד כולל, אשר לומד במרבית שעות היום ונתמך על־ידי גמ"ח, ובבעלותו עסק קטן לתשמישי קדושה המספק לו הכנסה חודשית ממוצעת בסך כ־1,100 שקל בחודש; מנגד, טען, האם משתכרת 15 אלף שקל בחודש.

האם, באמצעות עורכי הדין אסף שרעף ונילי שץ, טענה כי המשפחה הסתמכה כל השנים בעיקר על הכנסתו השמנה של האב וחיה מתקציב של 40 אלף שקל בחודש. לטענתה, האב הוא איש עסקים שמגלגל כספים רבים בחודש, טס ומבלה, מהמר בקזינו (צורף תצלום ובו נראה לכאורה האב כשהוא יושב ליד שולחן רולטה בוורנה) ועושה עסקאות בעשרות אלפי שקלים בחודש.

נטען כי בעת הנישואים, במקביל למשכורת, הכניס האב לבית סכום של בין 50-30 אלף שקל בחודש במזומן. זאת, בשעה שהאם משתכרת כ־7,000 שקל בחודש ונקלעה להלוואות ולמצוקה כלכלית מאז הפרידה.

השופט משה בראון דחה את תביעת המזונות של האב, וקבע כי על אף שהאב הוא שהגיש את התביעה לחייב את האם במזונות, בית המשפט רשאי לחייבו במזונות לטובת האם, מתוך בחינת טובת הקטינים.

השופט דחה את טענת האב כי הכנסותיו מזעריות, ולאור הראיות שהוצגו על היקף ההעברות הכספיות והעסקאות במזומן, העריך את הכנסתו ב־50 אלף שקל בחודש, וקבע כי לאחר כיסוי הוצאותיו והוצאות הילדים אצלו, נותרת לו הכנסה פנויה של לפחות 30 אלף שקל בחודש. 

משכך, האב חויב לשלם מזונות זמניים לכיסוי מלוא הוצאות הקטינים אצל האם, בסך 9,000 שקל לחודש, וכן לשלם את הוצאות החינוך והבריאות של הילדים.

משמעות הפסיקה: בית המשפט לענייני משפחה מוסמך ורשאי לחייב צד במזונות ילדים, גם אם הוא הצד התובע את המזונות, וזאת על־מנת להבטיח את צורכי הילדים. 

מספר תיק: תלה"מ 44949-10-25

חברת תיווך נכסי נדל"ן הגישה תביעה נגד לקוחה לשעבר, לאחר שרכשה את אחת הדירות שהוצגו לה על־ידי התובעת. התובעת טענה כי הנתבעת פנתה אליה בבקשה להציג לה נכס בחולון, הנכס הוצג לנתבעת, והיא חתמה על הסכם תיווך המחייב אותה בתשלום דמי תיווך בשיעור של 2% משווי הנכס בתוספת מס ערך מוסף.

נטען כי הנתבעת הביעה חוסר שביעות־רצון מהמחיר המוצע - 1.83 מיליון שקל. היא ביקשה להפחיתו תוך מתן הצעה נגדית, והוצע לה לקבוע פגישת משא־ומתן מסודרת במשרדי התובעת עם בעל הנכס.

בהמשך, נטען, ניתקה הנתבעת קשר עם נציג חברת התיווך, לא ענתה לשיחות טלפון ולהודעות ואף לא הגיבה להצעות ששלח ביחס לנכסים אחרים; עד שהתברר כי הדירה נמכרה לה במחיר של 1.65 מיליון שקל.

לטענת החברה, כגורם היעיל שהוביל לעסקה, היא זכאית לתשלום דמי התיווך.

הנתבעת טענה כי התובעת הציגה לה את הנכס, אך סירבה לנהל משא־ומתן על מחירו. הנתבעת הבהירה למתווך מטעם חברת התיווך כי המחיר אינו תואם את תקציבה או את מצב הדירה, שנזקקה לשיפוץ נרחב - אך הוא חסם כל אפשרות למשא־ומתן על המחיר, בטענה כי המוכר מתנגד.

זמן מה לאחר מכן פנה אליה מתווך אחר, ששיווק אף הוא את הדירה הראשונה במחיר של 1.69 מיליון, ועל כן היא שלחה הודעה למתווך הראשון בשאלה אם הדירה עדיין משווקת ואם מחירה ירד, והובהר לה כי לא חל שינוי במחיר. מנגד, המתווך החדש, בשיתוף־פעולה עם מתווך שלישי, ניהל משא־ומתן "עיקש וארוך" והצליח להפחית את המחיר לסכום של 1.65 מיליון שקל - מחיר שהוביל לרכישה. הנתבעת אף שילמה דמי תיווך לשני המתווכים שהובילו לעסקה.

הרשם ניקולאי יעקובלב דחה את התביעה וקבע כי התובעת לא הייתה הגורם היעיל לכריתת חוזה מכר הנכס, אלא המתווכים החדשים שנכנסו לתמונה, ניהלו משא־ומתן להפחתת המחיר וביצעו פעולות נוספות לקידום המכירה. "הגם שהצגת הנכס היא פעולה מרכזית, לעתים 'המרכזית', בפעולות השיווק והתיווך - במקרה דנן לא היה בכך די כדי להביא לחתימה על עסקת המכירה", ציין הרשם.

משמעות הפסיקה: הצגת דירה היא פעולה מהותית, שבה פעילות שיווק ותיווך; אך לא בכל פעם שבה מתווך מציג דירה, הוא ייחשב הגורם היעיל בכריתת חוזה המכר. 

מספר תיק: תאד"מ 17780-07-24

שלושה ועדים מקומיים במועצה אזורית משגב הגישו עתירה לבג"ץ בדרישה שיורה למועצת מקרקעי ישראל ולרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לשנות את הגדרת המונחים "בן היישוב" ו"בן המקום", כך שתבוטל האפשרות להוכיח תושבות קבע ביישוב באמצעות אישור מרשם האוכלוסין לבדו.

רמ"י מוסמכת על־פי דין להקצות קרקעות לפי המתווה הקבוע בקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל. כאשר מדובר בהקצאת קרקעות לבני מקום במכרז לבנייה עצמית ביישוב, ההקצאה מבוססת על הגדרות "בן המקום" או "בן היישוב" הזכאי להשתתף - לפיהן, מי שעבר את גיל 18 והתגורר ביישוב בשלוש השנים האחרונות או בארבע מתוך עשר השנים טרם המכרז, ובלבד שהמציא את אישור המועצה האזורית או מרשם האוכלוסין.

העותרים טענו כי ההגדרות מאפשרות למי שלא גרים בפועל ובדרך קבע ביישוב, אך רשומים במרשם האוכלוסין כתושבי היישוב, להתמודד במכרזים; וכי הקצאת קרקעות לאותם מתמודדים גורמת נזק לאנשי היישוב הזכאים.

רמ"י ומועצת מקרקעי ישראל טענו מנגד כי אין מקום לשנות את ההגדרות, שכן חיקוקים רבים מסתמכים על נכונות המען הרשום במרשם האוכלוסין, וההסתמכות עליו מפחיתה את החשש להטעיות ולמניפולציות.

בג"ץ קיבל את העתירה ברוב דעות. השופט דוד מינץ ציין בפסק הדין כי רישומו הפורמלי של אדם במרשם האוכלוסין במקום מסוים לא מצביע בכל מקרה ובכל מצב על מקום מגוריו בפועל, ומהווה רק "ראיה לכאורה" למענו של אדם.

"הכללתו של אדם בהגדרת 'בן המקום' או 'בן היישוב' על בסיס מרשם האוכלוסין, מקום שבו הרישום לא משקף את המציאות, והוא אינו כזה, פוגעת בזולתו, בכך שאותו אדם יימנה עם אלה היכולים להשתתף במכרז, והדבר בא על חשבונם", צוין.

הוחלט כי כאשר נקבע במכרז רמ"י ביחס לקרקע כי הוא מיועד ל"בן המקום" או ל"בן היישוב", או כי תינתן להם עדיפות, יידרש מתמודד המבקש להשתתף במכרז כ"בן המקום" או כ"בן היישוב" להמציא אחד משני אלה: (1) אישור תושבות מטעם הרשות המקומית; (2) אישור מרשם האוכלוסין מגובה במסמכים נוספים שיש בהם כדי להעיד על תושבות, כפי שתגדיר רמ"י.

משמעות הפסיקה: במכרזים להקצאת קרקעות למגורים לבני יישובים, לא ניתן להסתמך על רישום מקום המגורים במרשם האוכלוסין בלבד לצורך הוכחת הזכאות. 

מספר תיק: בג"ץ 4965-21