הבת קיבלה שקל אחד בלבד בירושה וערערה. מה קבע ביהמ"ש?

ביוני 2024 נצפה נהג אוחז בטלפון במהלך הנהיגה, על ידי שוטרת תנועה אשר תיעדה את העבירה בדוח פעולה ובמספר תצלומים. הדוח נשלח לכתובתו, אך חזר לשולח בציון "לא נדרש". בדצמבר של אותה שנה פנה הנהג עצמו למרכז פניות נהגים וביקש להישפט על הודעת הקנס, אך נענה כי חלפו 90 יום ממועד המצאת אישור המסירה, ועל כן אין באפשרותו לבקש להישפט.

בהמשך, לאחר שבדואר ישראל הודו כי הדוח לא נמסר לו עקב תקלה תפעולית, ניתנה לנהג אורכה להגשת בקשה להישפט ולהשבת הקנס על סכומו המקורי, אך הפעם הוא ביקש לבטל את הדוח בטענה שהוא התיישן בחלוף ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה. זאת, בהסתמך על סעיף 225א(א1) לחוק סדר הדין הפלילי, המקצר את תקופת ההתיישנות של שנה על עבירות תנועה לארבע חודשים בלבד, אם מדובר בעבירה שהחשד לביצועה מבוסס על צילום הרכב.

בקשתו נדחתה בהנמקה שעל דוח מצלמת סטילס חלה התיישנות של שנה מיום ביצוע העבירה, אך ביהמ"ש השלום שאליו הגיעה המחלוקת קיבל את טענתו כי תקופת ההתיישנות היא ארבעה חודשים משום שמדובר בעבירה שמבוססת על צילום רכב. על כך ערערה המדינה למחוזי.

השופט שלמה בנג'ו קיבל את הערעור, תוך שהוא מציין כי אם תתקבל פרשנות הנהג בנוגע להתיישנות, אז בכל פעם ששוטר תנועה יצלם עבירה תעבורתית תתקצר תקופת ההתיישנות. עוד צוין, כי "אין שום היגיון לקבוע כי עבירה שמבוססת על צילום מצלמה, וזו הראיה היחידה לביצועה, תהיה שוות ערך מבחינת ההתיישנות לעבירה שהחשד לביצועה מבוסס על ראיות נוספת דוגמת עד ראייה (שוטר) שהבחין בביצוע העבירה ומתאר כיצד בוצעה".

משמעות הפסיקה: תקופת ההתיישנות המקוצרת בעבירות תנועה מצולמות לא תחול כאשר העבירה מבוססת על עדות נוספת מעבר לצילום הרכב

מספר תיק: עפ"ת 46942-02-26

הצדדים להליך הם שלושת ילדי המנוחה, שני בנים ובת. במסגרת הצוואה הורישה האם לבת שקל אחד בלבד מרכושה, "מאחר שבתי התעמרה בי במהלך השנים, ניתקה כל קשר עימי ומנעה ממני לפגוש את בנה/נכדי". בהמשך ציוותה על חלוקה באופן שווה של כספיה וזכויותיה בין בניה - שבהם חלקה בדירת המגורים, כספים, תוכניות חיסכון, פנסיה, תגמולים, שתי מכוניות וכל רכוש השייך לה. במידה ומי מהם לא יהיה בחיים, ציוותה כי חלקו יעבור ליורשיו הטבעיים, תוך שפירטה את שמות ארבעת נכדיה משני בניה.

בעלה המנוח של המנוחה ואביהם של הצדדים הלך לעולמו בשנת 2016, אז נרשמו זכויות בדירת המגורים של ההורים בחלוקה של 11/12 על שם האם המנוחה, ו־1/12 על שם המתנגדת. כארבע שנים מאוחר יותר העבירה האם את זכויותיה בדירה לשני בניה, במסגרת עסקת העברה ללא תמורה.

לטענת המתנגדת, מצבה הנפשי של המנוחה התדרדר, היא לא הבינה את משמעות הצוואה שעליה החתימו אותה הבנים, וכושר שיפוטה היה פגום עד כדי חוסר כשירות. עוד נטען, כי דין הצוואה להתבטל מחמת עושק וטענות נוספות.

מנגד, טענו האחים, כי המנוחה והמתנגדת לא היו בקשר מאז חודש נובמבר 2016, כשש שנים טרם פטירתה, וכי לאורך שנים יחסיה של המתנגדת עם הוריה היו מעורערים, ולאחר פטירת אביהם, יחסה של המתנגדת כלפי המנוחה הסלים והפך לעוין. נטען, כי המנוחה נפגעה מאוד מהתנהגות בתה וניתוק הקשר עימה, שהוביל גם לניתוק הקשר בין המנוחה לנכדה וניניה.

השופטת שלי אייזנברג קבעה כי כלל הראיות וחוות הדעת הרפואיות מלמדות כי המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואתה ובעת עריכתה הייתה ערנית, מתמצאת, מתפקדת בחיי היומיום, נוהגת, הולכת להרצאות, מטפלת בכלב, מסוגלת לנהל שיחה עניינית ועוד. עוד נקבע, כי לא הייתה השפעה בלתי הוגנת מצד האחים על האם או כפייה לערוך את הצוואה.

השופטת ציינה כי מאז פטירת האב בשנת 2016 נותק הקשר בין המתנגדת לאימה, כשהבת מתנגדת לקשר עם האם, ולאור כלל הנסיבות "ניכר כי צוואתה של המנוחה משקפת את רצונה ולכן יש לקיימה".

משמעות הפסיקה: כל עוד לא נמצא פגם בצוואה יש לכבד את רצון המת, גם אם נישל את מי מיורשיו לחלוטין

מספר תיק: ת"ע 22025-11-22

התובעים, שמונה מתוך תשעה בעלי דירות בבית משותף בן שלוש קומות בהרצליה, התקשרו עם חברה יזמית בהסכם תמ"א 38/2. בהסכם התחייבה החברה להרוס את הבניין ולהקים תחתיו בניין בן 6.5 קומות מעל קומת הקרקע, ועוד 2.5 קומות בתת קרקע לחניות ומחסנים. בעלי דירות טיפוסיות צפויים לקבל דירות בתוספת ממ"ד, מרפסת שמש, מחסן וחניה וכן ייהנו מעלייה של קומה אחת מזו שהייתה להם. בעלי הדירות שאליהן צמוד הגג יקבלו דירות דופלקס בקומות השישית והשביעית, תוספת ממ"ד, מרפסת שמש ויחידת הורים בגג, שיתרת שטחו תשמש כמרפסת.

הנתבעת, בעלת אחת הדירות בקומה השלישית והאחרונה בבניין, שאליה מוצמד הגג, התנגדה לחתום על ההסכם בטענה כי התמורה שקיבלה אינה מתאימה לצרכיה הייחודיים של בתה המתגוררת עימה ולא מתחשבת בשטח הדירה האמיתי, בשטחו הגדול של הגג שמוצמד אליה ובעובדה כי קיימת יחידת דיור עצמאית על הגג הצמוד לדירתה, שם גרה בתה הנוספת. בסיכומים הוסיפה, כי היא סובלת מחרדת מעליות, דבר ההופך את המגורים בקומה גבוהה לבלתי אפשריים עבורה.

הנתבעת דרשה שתי דירות "רגילות" במקום זו שהוצעה לה, אך יתר בעלי הדירות בבניין התנגדו והגישו נגדה תביעה בטענה לסירוב לא מוצדק.

המפקח על רישום מקרקעין ארז שטיינברג קיבל את התביעה תוך שהוא מציין, כי הפרויקט לחיזוק הבניין מפני רעידת אדמה נועד להציל חיי אדם, וכולל במקרה זה גם הקמת ממ"דים ש"דומה שעל חשיבותם במציאות הנוכחית במדינת ישראל אין ולא יכול להיות חולק".

באשר לחרדתה ממעליות, צוין כי היא עצמה הסכימה בעבר להתקנת מעלית בבניין, כך שנראה כי "חרדתה הסובייקטיבית הנטענת אינה מוחלטת" וכי "לא ניתן להשתחרר מן הרושם שטענות הנתבעת בעניין המעלית הועצמו בדיעבד ובאופן בלתי ראוי, וזאת רק כדי לשרת את רצונה המוצהר לקבל שתי דירות בתמורה, אשר מיקומן האפשרי היחיד בבניין החדש הוא בקומות נמוכות יותר".

עוד הוסיף, כי התרשם שהפרויקט עתיד להשביח ולהיטיב את מצבן של כלל הדירות, כולל של המתנגדת, בין אם ערך דירתה החדשה יהיה 5.6 מיליון שקל כטענתה או 6.5 כעמדת התובעים.

משמעות הפסיקה: מטרתו העיקרית של פרויקט תמ"א 38 היא חיזוק הבית מפני רעידת אדמה ולא השאת רווחיו האישיים של בעל דירה זה או אחר

מספר תיק: 7-72-2024