ויתרה על חלקה בדירה לאחר בגידה - אז איך בכל זאת קיבלה חצי מהתמורה בגירושין?

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

בני זוג היו נשואים במשך עשרים שנה, ולהם שישה ילדים משותפים. חמש שנים טרם גירושיהם רכשו בני הזוג דירה משותפת בירושלים, אך שנה מאוחר יותר העבירה האישה את זכויותיה בדירה במתנה לבעל. התוצאה היא שבעקבות הגירושין, ולאחר עשרים שנות נישואין, האישה יוצאת לכאורה ללא כל רכוש או זכויות בבעלותה.

● האם רשמה דירה על שם הבת משיקולי מס. האם החתן זכאי למחצית?
● התגרשו וחזרו להתגורר יחד באותו היום, אז מי יהיה זכאי לדירה?

בבית המשפט טענה האישה שיש לקבוע שמחצית הדירה בכל זאת שייכת לה, מאחר שחתמה על תצהיר המתנה להעברת זכויותיה לבעל תחת כפייה. לדבריה, העברת הזכויות בוצעה לאחר שהבעל תפס אותה בוגדת בו, והתנה את חזרתם של הצדדים לשלום בית בוויתורה על זכויותיה בדירה. מנגד, הבעל טוען כי לא היה כאן ויתור אמיתי מצד האישה, מאחר שמלכתחילה רכישת הדירה מומנה על ידי אביו, ולא כתוצאה ממאמץ משותף לאורך חיי הנישואין.

אין זו הפעם הראשונה שבן או בת זוג מתחרטים על ויתורים שלהם הסכימו, הן במהלך הנישואין והן בסיומם, ולכן בתי המשפט נוטים להתייחס בספקנות רבה לטענות מאוחרות יותר על פיהן הויתור נעשה עקב כפייה, הטעיה או חוסר הבנה. נטל ההוכחה, המוטל על מי שמנסה להתנער מפעולות משפטיות קודמות שביצע, גבוה עוד יותר, כאשר מדובר בפעולות שבוצעו בכתב ותוך ייעוץ משפטי. במקרה זה האישה חתמה בפני עורך דין על תצהיר העברת הזכויות, ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את עורך הדין לבצע את ההעברה, וכן העסקה דווחה לרשויות המס ולחברה המשכנת, לפיכך היא עסקה מוגמרת.

ההסכם אינו עומד בדרישות החוק

במקרה יוצא דופן זה, בחר בית המשפט בכל זאת לקבל את גרסת האישה ולבטל את העברת הזכויות לבעל. ראשית קבע בית המשפט, שתצהיר המתנה, שעליו חתמה האישה, אינו עומד בדרישות חוק יחסי ממון, הקובע כי "הסכם ממון" בין בני זוג נשואים מחייב אישור של בית המשפט, אשר יינתן רק לאחר שהשופט יוודא שבן הזוג ויתר על רכוש שמגיע לו על פי החוק מרצונו החופשי, ושהבין את השלכותיו. חתימה על תצהיר בפני עורך דין אינה מספיקה.

השאלה האם הסכם מתנה בין בני זוג ביחס לנכס מסוים נחשב להסכם ממון המחייב אישור של בית המשפט אינה חד-משמעית, והיא נבחנת לפי מטרת ההסכם. כאשר בני זוג מעבירים נכסים במהלך הנישואין כחלק מהתנהלות שוטפת, לרוב אין מדובר בהסכם ממון. לעומת זאת, אם ההעברה נעשתה על רקע כוונה להיפרד או להתגרש, או במטרה למנוע פירוד או גירושין, אזי ההסכם מחייב אישור של בית המשפט.

בנוסף, בית המשפט קיבל גם את טענתה של האישה כי נאלצה לחתום על ההסכם בכפייה. כדי לקבוע אם התבצעה כפייה כלכלית, נבחנו שני מבחנים מצטברים: "מבחן האיכות", שבו נבחן האם הלחץ שהופעל על האישה היה פסול מבחינה מוסרית, חברתית או כלכלית, ותוך חריגה מכללי התנהגות עסקיים מקובלים, ו"מבחן העוצמה", אשר בוחן האם לבן הזוג הייתה חלופה מעשית וסבירה אחרת לפעול, מלבד להיכנע ולחתום על ההסכם.

במקרה זה, לנוכח פערי הכוחות בין הבעל לאישה והנסיבות שנוצרו, נקבע כי ללא חתימה על ההסכם, הייתה האישה נותרת מחוץ לבית, ללא בן זוגה וללא ילדיה, ולכן בפועל לא עמדה בפניה חלופה ממשית אלא להסכים לתנאי הבעל. עוד צוין כי האישה הייתה במצב רגשי מורכב בעקבות המשבר, וכי הבעל ניצל את מצוקתה כדי להביא לחתימתה על ההסכם החד צדדי. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי הסכם המתנה בטל, כי הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים, וכי היא תימכר בשוק החופשי, כך שהתמורה תחולק בין הצדדים.