ליאור טומשין, טור פרידה

400 פעם התפרסם הטור הזה מאז יצא לדרך. היום בפעם האחרונה • ההתחלות הן מפחידות, הסופים הם עצובים, ומה שביניהם הוא החשוב. ומה שביניהם היה לי מדהים

זה שיר פרידה / איור: עומר הופמן
זה שיר פרידה / איור: עומר הופמן

"וטור לפני סיום, סוגר כבר את השער", בפאראפרזה על שירו של שלמה ארצי. לפני כחודש, לאחר כתשע שנים של טור שבועי שהיה לחלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית שלי ומחיי, הודיעה לי העורכת של מוסף G שהוחלט להיפרד ממני ולהוריד את הטור שלי. כמעסיק, אני משלם מדי חודש 150 משכורות לעובדים שלי, ומעת לעת אני נאלץ להיפרד מעובד זה או אחר. השיחה הזו תמיד לא נעימה, ובסופה אחד הדברים היחידים שמעט מנחמים אותי הוא שאם אני כבר נקלע לשיחת פרידה, יותר עדיף להיות מהצד שלי כמעסיק, מאשר מהצד המפוטר. אז הפעם תרגלתי קצת גם את הצד השני. האמת, לא משהו.

לא נולדתי עיתונאי וזו לא הייתה משאת נפשי. לפני עשר שנים, בעוד החלטה גרועה וחסרת אחריות שעלתה יפה, כינסתי את כל העובדים שלי בביתי, סיפרתי להם שהחלטתי לצאת למסע בחו"ל (ממש בלעדיהם), והסברתי להם שאני פוחד משני דברים. האחד - שהם לא יצליחו להסתדר בלעדיי, והשני - שהם כן יצליחו להסתדר בלעדיי. אחר כך עמסתי את יעלי ואת שלושת הילדים היחידים שנולדו לנו עד אז על קרוואן, ויצאנו להקיף את העולם במשך שבעה חודשים. במהלך הטיול, מדי שבוע-שבועיים, בכל עת בה נקלענו לאזור עם קליטה, כתבתי לחברים פרק בסיפור המסע בדף הפייסבוק שלי (היה חשוב לי שקצת יקנאו).

כעבור שישה חודשים, לקראת המעבר בין קנדה לאלסקה, יצר איתי קשר עורך מוסף G, שהסיפורים שלי התגלגלו עד אליו, וביקש לפרסם את הסיפור על המשפחה המטיילת ועל עורך הדין שעזב את החיים בעיתוי לא נכון (תמיד העיתוי הוא כזה) כדי להגשים חלום נכון. שוחחתי איתו וקבענו לקבוע כשאשוב.

כששבתי ארצה הוזמנתי למערכת העיתון והוצע לי לכתוב מאמר גדול וחגיגי במוסף החג, שכדרכם של חגים, בדיוק פרץ באותה עת. מאוד התרגשתי ונעתרתי להצעה. אחר כך התחרטתי. בהרצאות שאני מעביר על עשרת העקרונות שלי לחשיבה יצירתית, אני מדבר, בין היתר, על כך שבכל סיטואציה חשוב לעצור, לפני שמחליטים אם "כן" או "לא" ולחשוב לרגע, מה באמת היינו רוצים להפיק מהסיטואציה, ומה הדבר שלו היינו יכולים לבחור (אם הכול היה רק בידיים שלנו), היה הדבר הכי רצוי ומרגש שהיינו מפיקים מהמצב. אחרי גיבוש התשובה, שווה לנסות להתפשר על המקסימום.

ואז, אחרי שגמרתי להתחיל לחלום לכתוב טור בעיתון, לא שלחתי את המאמר המדובר ובמקומו שלחתי כ-15 טורים. המאמר שלא כתבתי לא פורסם במוסף החג, אולם כמה ימים לאחר מכן, כשצלצלתי לברר מה המצב, הזכירו לי שלא ביצעתי את המטלה שסוכמה, אבל סיפרו לי שעלה להם רעיון חדש: לפרסם את המסע שלנו כקובץ של טורים שבועיים. נטיתי להסכים לרעיון.

בני האדם מחולקים דיכוטומית לשתי קבוצות: אלה שמנצלים את ההזדמנויות שנקרות בדרכם ואלה שלא מנצלים את ההזדמנויות שנקרות בדרכם. הקבוצה השלישית כוללת את אלה שיוצרים את ההזדמנויות שלהם בעצמם, ושם, מעת לעת, הרבה יותר מעניין. כתום 15 טורים קראו לי מהמערכת ושאלו האם אני מוכן לנסוע לטייל פעם נוספת כדי לייצר עוד טורים.

הסברתי שהחיים קורים גם פה בסביבה, ואפשר לנסות לכתוב אותם. ביקשתי הזדמנות לכתוב בצורה מיוחדת על הדברים הרגילים. הם אמרו לי שאני אשבר תוך שבועיים-שלושה. מאז ועד היום כתבתי מעל 400 טורים שבועיים. כמעט מדי שבוע הייתי בטוח שזה אכן הטור האחרון ושוב לא יהיה לי מה להציע, ומדי שבוע, בכל יום שני בשש בבוקר, השעון המעורר צלצל וקמתי לכתוב טור (בכל זאת בשמונה כבר הייתי צריך לצאת לעבודה האמיתית, כזו שמתפרנסים ממנה). כך עשיתי מדי שבוע במשך תשע שנים. זו הייתה חוויה מרתקת.

בהתחלה בסוף כל טור הייתה רשומה כתובת המייל של גלובס. אני ביקשתי שימירו אותה בכתובת המייל הפרטית שלי. הוסבר לי שאין טעם, שכן מנויי גלובס לא נוטים לכתוב "מכתב למערכת" ושלכל היותר, אם הכעסתי אותם נכון, מנוי יכול לכתוב למערכת מכתב איום, שאם לא יורידו את הטור שלי הוא מבטל את המנוי, ושעלי לשמוח בחלקי על כך שטרם הגיע למערכת מכתב כזה בענייני.

כעבור שנתיים הם נשברו, ושיבצו את כתובת המייל שלי בסוף הטור. מאז, מדי שבוע, במשך שנים, התרגשתי לקבל תגובות אישיות (כמעט כולן החלו במשפט "אני אף פעם לא מגיב לטורים בעיתון, אבל..") וניהלתי רומן וירטואלי מדהים עם מאות קוראים.

הבאתי לטור את יעלי שלי, את ארבעת הילדים, את הספורט (המרתונים, המשחים ואיש הברזל), את אירועי האקסטרים (הצניחות, הצלילות והמסעות), את העבודה, העסקים, החברים שמלווים אותי מגיל בית ספר, את ההגיגים והתובנות שנפלו עליי, ובעיקר את המציאות שבדרך כלל חייכה אלי ושלמדנו להישיר אליה מבט גם ברגעיה הקשים. מהטור הזה, בלי כוונה ותוך תכנון קפדני, התגלגלתי להרצאות, לתוכנית רדיו שבועית, לשיחות מנטורינג ולהרבה הרבה טוב.

ברגעי האושר הגדולים וגם בימים קשים ובלתי נסבלים, הידיעה השמחה והמצערת ש"גם זה עוד יעבור", תמיד זכרה להכניס לי קצת פרופורציות לחיים. שמחתי בטוב וידעתי שגם זה עוד יעבור, וסבלתי ברע וידעתי שגם זה עוד יעבור. כשקיבלתי את הודעת הפרידה נעצבתי לעומק, אבל נזכרתי שכשהחיים מציעים לנו חלום שהוא הרבה מעבר לצפוי. במקום להתאבל על כך שהוא נגמר, צריך לחייך על כך שהוא בכלל קרה.

ההתחלות הן מפחידות, הסופים הם עצובים, ומה שביניהם הוא החשוב. ומה שביניהם, חשוב להודות, היה לי מדהים. תמיד ניסיתי לחנך את העולם שלמי שיכול להיות פיראט, אין שום סיבה להתגייס לחיל הים, והנה, אחרי שנים אני מסיים את דרכי בחיל הים ועובר, קצת בלית ברירה, להיות פיראט (בבלוג שפתחתי ונושא את שמי ואת שם המדור, "ליאור טומשין- על הקצה"), ואני נפרד השבוע מהבית החם שסיפק לי העיתון בחיוך נוגה, באהבה, בתודה ובגעגוע.

אסיים במילים האהובות עלי מהשיר "את חרותי" (יורם טהר-לב תרגם את ג'ורג' מוסטקי וחווה אלברשטיין היטיבה לשיר) מילים שהיו לי למוטו וסללו רבים מנתיבי חיי לאורך השנים: "את שלימדת אותי לחייך, למראה הרפתקאה שחלפה לה, ללקק את פצעיי במסתור, ולקום וללכת לי הלאה".

אז זהו, זה נגמר, אני עומס על גבי ציפיות לעתיד ורוד וזיכרונות לעבר, קם והולך לי הלאה, ומבקש להגיד תודה גדולה לכל מי שהסכים לקרוא אותי במשך שנים. אהבתי אתכם, היו שלום, מתגעגע. ליאור טומשין.