כמה שינויים היא בכל זאת הביאה, המחאה

1. אירוע חד פעמי

עשור לאחר שדפני ליף הקימה את האוהל שלה בשדרות רוטשילד, ונדמה שהמחאה החברתית הייתה כמו גל ענק ששטף את ישראל - ונעלם. לא ברור אם זה אמור להפתיע: מחאה המונית היא לא מצב נתון. כמו שפרופ' מנואל טרכטנברג אבחן בזמנו, המחאה הייתה אירוע ייחודי, "סינגולרי", של פעם בדור.

או של פעם בעשר שנים. הרי זה לא שלא הייתה כאן מחאה מאז. רק בשנה האחרונה עשרות אם לא מאות אלפים הפגינו בבלפור, בצמתים ובגשרים.

ובכל זאת, יש הבדל. נכון, גם בהפגנות של השנה החולפת היו קריאות "הון, שלטון, עולם תחתון", ושירים על עשירים ועניים. אבל בסופו של דבר, יעד המחאה היה הרבה יותר ממוקד הפעם: ראש הממשלה בנימין נתניהו.

זה הגיוני. ב-2011, ראש הממשלה נתניהו כיהן בתפקידו שנתיים בלבד, אחרי עשור שבו כיהנו שלושה ראש ממשלה (שרון, אולמרט ונתניהו, או ארבעה אם רוצים להוסיף את שלהי כהונת ברק). המחאה, במידה רבה, הייתה נגד השיטה. זה היה כוחה, וגם מקור חולשתה. ב-2021, עשור מאוחר יותר, נתניהו כבר היה בתפקידו 12 שנה. הוא היה השיטה.

2. שסתומי הלחץ

בעשור שמאז המחאה החברתית, עשור של ממשלות נתניהו, גם השתנו דברים. במישור התודעתי, הציבור נעשה ער לחשיבות נושאים "משעממים" כמו כלכלה. וידע שווה כוח.

אבל היו גם שינויים קונקרטיים יותר. אם המחאה הייתה התפרצות של מעמד הביניים, הרי שמאז הגיעו מכיוון הממשלה שורה של שסתומי לחץ, שהקלו עליו.

כך למשל אפשר לראות את אחד ההישגים הבולטים של המחאה, שנולד מהמלצות ועדת טרכטנברג: חינוך חינם מגיל 3. זה צעד שמשמעותו הייתה חיסכון של עשרות אלפי שקלים בשנה למשפחות צעירות, והקלה משמעותית.

בהמשך הגיעו עוד צעדים מכיוון הממשלה, שחלקם הותנעו לפני המחאה אבל הבשילו רק אחריה, ובהם העלאת הפטור ממע"מ על יבוא מוצרים עד 75 דולר, רפורמת השמיים הפתוחים ורפורמת הסלולר.

נכון, אלה צעדים צרכניים בעיקרם, שאין בהם פתרון מקיף לבעיות העומק של ישראל, כמו הדיור, החינוך, או התחבורה. עבור מי שראה במחאה דרישה לשינוי גורף בשיטה, הצעדים האלה לא היו בכיוון. עבור מי שראה בה מחאה על יוקר המחיה - דווקא כן.

בכל מקרה, אי אפשר לבטל את התרומה של קפיצה לחופשה קצרה בברלין באיזיג'ט, או של חבילות מנקסט ומאסוס, לתחושה הרווחה הכלכלית של מעמד הביניים הישראלי.
לאלה צריך כמובן להוסיף את תוכנית מחיר למשתכן, שהייתה מכוונת במובהק לשכבות מבוססות יחסית, ובלמה, גם אם רק לרגע שכבר עבר, את העלייה במחירי הדיור.

3. בלימה ומפנה

מי שכיהנה כנגידת בנק ישראל לאורך חלק לא מבוטל מהעשור האחרון הייתה פרופ' קרנית פלוג. ולפי עדותה, בראיון לגלובס ב-2019, הכלכלה לא עמדה בראש מעייניו של נתניהו. "תשומת לבו הייתה יותר נתונה, מבחינת הזמן והמקום שהוקדש לזה, לנושאים אחרים". לאור העובדה שהתקציב האחרון עבר בכנסת בשנת 2018, זה נשמע תיאור די קולע.

מצד שני, יכול להיות שיש פה לא רק איבוד עניין אלא גם שינוי כיוון. נכון, נתניהו כבר כמעט ולא נרתם לרפורמות מרחיקות לכת, כפי שעשה בתקופת כהונתו כשר האוצר בממשלת שרון, לפני עשרים שנה כמעט. אבל אולי זה בדיוק העניין.

ראשית כל, למחאה היה תפקיד ישיר בכך שנתניהו זנח את אג'נדת הקיצוצים. כך מסביר פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית. "המחאה החברתית", הוא אומר לגלובס, "בלמה את המשך הדהירה של ישראל לצמצום מדינת הרווחה והורדת מסים, וגם השפעת הטייקונים רוסנה. להגיד שהמחאה לא עשתה כלום תהיה מסקנה לא נכונה, וגם להגיד שהיא עשתה שינוי היסטורי יהיה לא נכון".

אבל מעבר לבלימה, זה לא רק שנתניהו זנח את הכוונות להעביר רפורמות מרחיקות לכת ברוח השוק החופשי, אלא שממשלות נתניהו אימצו קו אחר, שאפשר להגדיר אותו כ"פופוליסטי" יותר.

את המפנה אפשר לאתר בכניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה, ב-2013, נישא על המומנטום של המחאה, ובתגובת הנגד מימין ב-2015 - הזינוק של כחלון ומפלגת "כולנו".

לכאורה, כחלון זינב בליכוד. אבל בדיעבד, אפשר להכתיר את כולנו כמפלגת לוויין של הליכוד, שהצטרפה לקואליציה שלו, וכעבור ארבע שנים גם נטמעה במפלגת האם. והקו של כחלון, להיטיב עם העם, אומץ בסופו של דבר על-ידי נתניהו עצמו, בתקופת הקורונה (ומהרבה בחינות, טוב שכך).

ואילו "כלל ההוצאה", שנחקק בתקופת שר האוצר נתניהו, ושאמור היה להגביל את הוצאות הממשלה, זוכה כבר תקופה להתעלמות אלגנטית.

4. צדק חברתי?

כשבכיכר המדינה קראו ב-2011 "העם דורש צדק חברתי", ספק אם הכוונה הייתה לביצועים טובים של המשק. ובכלל, קשה להגדיר בדיוק מהו "צדק חברתי" (וזהו סוד כוחה של הקריאה הזאת). אבל האי-שוויון אכן פחת בעשור האחרון, ואחת ההתפתחויות המכריעות שתרמו לכך הייתה הצמיחה המתמשכת במשק. היא לובתה בהתאוששות המתמשכת בעולם, בריבית הנמוכה של בנק ישראל - וגם במדיניות התקציבית "המרחיבה" יחסית של הממשלה. והשגשוג הכלכלי תורגם לירידה באבטלה, לעלייה בשכר ולהתרחבות מעמד הביניים.

זו לא רק תופעה ישראלית. גם בארצות הברית אפשר היה לראות התפתחות דומה בעשור האחרון, שבה הצמיחה המתמשכת והירידה באבטלה התרחבו בסופו של דבר לעוד שכבות. היא הובילה את הכלכלנים שם (כולל בפדרל ריזרב), למסקנה שאחת הדרכים המרכזיות להפחית את האי-שוויון, ולוודא ששכבות רחבות יחסית נהנות מהשגשוג הכלכלי, היא לשמור על כלכלה "חמה", ואפילו רותחת.

התובנה הזאת אומצה באופן די מוצהר על-ידי הדמוקרטים וממשל ביידן. הם רואים בה דרך לענות על האי-נחת ששלח ב-2009 וב-2011 את מפגיני מפלגת התה ואוקיופיי וול סטריט לרחובות, ותרם לעליית טראמפ לשלטון. התובנה הזאת גם תורגמה לתוכניות כלכליות בטריליונים, שנועדו לתדלק את היציאה ממשבר הקורונה.

5. מבחן התוצאה

במבט קדימה, ממשלת בנט לא נראית ככזאת שתעשה מהפכות מרחיקות לכת, ובוודאי לא תנסה להביא לשינוי כלכלי עמוק. לא רק בגלל האילוצים הפוליטיים, אלא גם בגלל שאין בה הסכמה על איזה שינוי כלכלי עמוק נדרש - אם בכלל.

שר האוצר ליברמן כבר הביע דאגה מיוקר המחיה, וגם דיבר על הצורך בצמיחה. אבל האם אנחנו צפויים לראות גם כאן מדיניות של המרצה אגרסיבית של הכלכלה, כדרך להביא לשגשוג רחב יותר? עוד נראה. אפשר אומנם לשמוע את בכירי הכלכלנים בישראל מסבירים שזה הזמן לנצל את הריביות הנמוכות, להשקיע במשק ולהאיץ את הצמיחה. אבל אם לשפוט לפי ההצהרות הספקניות של בכירי האוצר (למשל בכנס שערך השבוע מכון אהרן בבינתחומי הרצליה), לא בטוח שהגישה הזאת תאומץ.

אבל גם בלי שינוי כיוון כלכלי דרמטי, ובלי השקעה מסיבית, אפשר לתת עבודה. בריאן דיז, יועצו הכלכלי הבכיר של הנשיא, הסביר לאחרונה בראיון שהמשימה שמוטלת על הממשל היא להוכיח שהוא יכול לספק את הסחורה לעם שלו. זו נקודה למחשבה. גם אם לא מציעים שינוי דרמטי של השיטה - אפשר להפשיל שרוולים כדי לנסות להביא תוצאות, ולהוכיח ש"השיטה" כן יכולה לעבוד.