ערן עבר מהסטארט-אפ לקנאביס, דני הפך לאמן קרקס ומרגריטה יצאה מהבית של אמא. חזרנו לאנשי המחאה החברתית

ימים ספורים אחרי שהתחילה המחאה החברתית של קיץ 2011. כשזו כונתה עדיין "מחאת האוהלים" ולאף אחד עוד לא היה ממש ברור על מה ולמה מוחים, אבל התחושה של אירוע חד-פעמי כבר הייתה באוויר, יצאנו, הח"מ והצלם שלומי יוסף לשדרות רוטשילד, כדי לנסות להכיר את הגברים, הנשים והילדים של המחאה.

עשר שנים חלפו מאז והמחאה החברתית נראית כמו חיזיון רחוק. בימים האחרונים חזרנו אל ארבעה מאותם אנשים שפגשנו לפני עשור בשדרות רוטשילד כדי לשמוע מה הם חושבים היום, במבט לאחור, על המחאה, האם לדעתם היא שינתה את המציאות ואיך היא השפיעה על עולמם הפרטי.

"התמוטטות הטייקונים קרתה בזכות המחאה"

 ערן בריל / צילום: איל יצהר

ערן בריל (45)

אז: גר בתל אביב. יזם טכנולוגי, בעל שתי חברות סטארט-אפ בתחומי המדיה.

היום: גר בתל אביב. יזם בתחום הרפואה, מקים ומנהל מיזם לפיתוח תרופות מבוססות קנבינואידים.

מה ההישג המרכזי של המחאה החברתית בעיניך?
"השינוי המהותי והחשוב ביותר שהביאה המחאה הוא בכל תרבות המאבק במדינה. נוצרה כאן לראשונה תרבות של מחאה והציבור יודע שהאופציה הזו של למחות פתוחה בפניו, ולא רק בזמנים של מלחמה, אלא בכל נושא ועניין שמשפיע על החיים שלנו. המחאה החברתית הביאה לשינוי השיח הכלכלי חברתי בארץ וגם לביקורת על השלטון. הסיפורים של חוק הריכוזיות, של התמוטטות הטייקונים קרו בזכות המחאה. השיח השתנה ואנחנו רואים את זה גם במאבקים קטנים".

תסביר.
"לאנשים היום אין בעיה לבוא ולהפגין בהבימה, לחסום את איילון או לעלות להפגין בבית רה"מ בבלפור. בכלל, המון אנשים הושפעו באופן ישיר מהמחאה של 2011. חלק הקימו מאבקים חברתיים כאלה ואחרים. ואחרים פשוט הבינו שוואלה, הציבור יכול להיאבק על דרישותיו ואם לא נקיים מחאה אז הכוחות התאגידיים שיש להם אינטרסים כלכליים, ימשיכו לדרוס אותנו ללא הפרעה".

לאחרונה פורסם שיוקר המחיה בישראל הוא שני הכי גבוה ב-OECD אחרי שוויץ.
"הדרישות של המחאה החברתית בדבר יוקר מחיה ומחירי דיור לא הביאו לשינוי אבל ברגע שהם הוכנסו פעם ראשונה לשיח הציבורי, יחד עם זה שפעם ראשונה בעצם נסדק דרמטית אמון הציבור בנבחרי הציבור, נוצר תהליך שגם הציבור, גם התקשורת וגם השלטון מבינים שזה משחק אחר לגמרי. הדרך לשינוי, התהליך, מתחיל בשינוי המודעות וממשיך בהתנגדות של הציבור ובסוף גם יגיעו התוצאות. אז אנחנו בתוך תהליך שהתחיל לפני עשר שנים ואנחנו רק בתחילתו או באמצעו".

אז מבחינתך המחאה החברתית הצליחה.
"בשורה התחתונה בעיניי מה שקרה היה הצלחה. חד-משמעית, גם אם לא רואים עדיין את ה"תוצאות" הרצויות באופן מיידי במציאות. זו פנטזיה לא ריאלית של הרבה אנשים הנובעת מחוסר הבנה איך תהליכים כאלו קורים באמת. שוב, אפילו המחאה בבלפור היא תולדה של המחאה החברתית בעיניי וגם הרבה מאבקים אחרים, אני רואה קשר ישיר לפרקטיקות ולרוח הדברים. גם בארץ וגם בעולם יש מאבק דרמטי בין הכוחות שמעוניינים לשמר ולהקצין את יחסי הכוח לבין ציבור שדורש שינוי".

ואיך השפיעה עליך המחאה באופן אישי?
"זו שאלה מורכבת. הרווחתי המון דברים מאוד חשובים ובמקביל שילמתי מחירים עצומים, עד היום למעשה. האם אני מצטער על משהו? למרות שעשיתי כמה טעויות ברמה האישית מתוך להט ההתרחשויות - אני חושב שקיבלתי הרבה יותר ממה שהקרבתי. כמו ברוב המקרים בעשייה חברתית/אקטיביסטית".

"לפני עשר שנים הייתה לי תקווה, היום אני נורא מיואשת"

מרגריטה גלפר (32)

 מרגריטה גלפר / צילום: איל יצהר

אז: גרה אצל אימה בחולון וסיימה לעבוד בתוך מזכירה במשרד עורכי דין והחליטה "להיות היפית".

היום: גרה בשכירות ברחובות. עושה תואר שני בכימיה במכון ויצמן.

מה השתנה אצלך מאז המחאה החברתית?
"בימי המחאה החברתית הייתי אופטימית, היום אני נורא מיואשת. לפני עשר שנים הייתה לי תקווה שהמחאה תשנה דברים אבל היום אני פשוט לא רואה איך יהיה שינוי".

תסבירי.
"אני חושבת שלסטטוס קוו שהמחאה ניסתה לשבור יש יכולת מאוד חזקה לקיים את עצמו. עשר שנים אחרי שמחינו נגד יוקר המחיה, יוקר המחיה כאן הוא עדיין מאוד קיצוני. וחוץ מזה הממשלה מתנהלת כמו בקרקס והפוליטיקה מאוד מפלגת, שלא לדבר על מושחתת".

מה בכל זאת נשאר אצלך מהימים של קיץ 2011?
"מה שנשאר אצלי מימי המחאה זה הפן האנושי - פגשתי אז אנשים מכל מיני סוגים ומכל קצות החברה וזה היה מרתק. לדבר הזה שקרה יש עבורי ערך בתור החוויה שהייתה ונשארה איתי. אבל שוב, אני לא חושבת שהמחאה של 2011 עשתה שינוי משמעותי. היא הביאה את סתיו שפיר ואיציק שמולי לכנסת. לא הרבה מעבר לזה".

ואיך את מגיבה למציאות הזאת?
"לפני כמה שנים ניסיתי לעבור לגור בחו"ל אבל זה לא הסתדר. אני אוהבת את המדינה הזאת אבל קשוח פה. יש לי חברים מקנדה וכשאני מדברת איתם והם שואלים אותי על הכיבוש ועל בעיות אחרות שיש כאן, אני מגלה שאין לי איך להצדיק את המדינה שלי".

"הבנתי שהמחאה לא משנה כלום ועברתי לעבוד בקרקס ולנדוד בעולם"

דני תבורי (30)

 דני תבורי / צילום: איל יצהר

אז: סטודנט, עבד עם נוער בסיכון. גר בתל אביב בדירה שכורה.

היום: גר ברשפון "אבל בעצם מסתובב רוב הזמן בעולם כי אני אמן קרקס".

במבט של עשר שנים לאחור, מה דעתך על המחאה החברתית?
"זו הייתה התעוררות חד פעמית שהייתה מאוד נחוצה לרגע ההוא ולזמן ההוא. המחאה עוררה את הייאוש שהיה קיים. אם לא זה היה קורה אז משהו אחר היה קורה".

המחאה השיגה את מטרותיה?
"אני לא חושב שהמחאה הייתה רציונלית אלא היא הגיעה לגמרי ממקום רגשי ולכן תמיד היה קשה להגדיר את המטרות שלה ולכן קשה גם לומר האם השיגה את מטרותיה. בכל פעם שהיו שם מעגלים וכינוסים הריעו למי שהיה יותר כריזמטי ולאו דווקא לתוכן. אני לא חושב שאפשר לסכם את המחאה הזאת באופן אינטלקטואלי. היה שם משהו הרבה יותר גדול והסימפטומים היו דיבור על יוקר המחיה ומחירים בסופר. יש כל כך הרבה אי צדק נוסף וזה הדבר שהיה הכי בולט ונתפסים אליו.

"מבחינה כלכלית לדור שלי אין ממש עתיד. זה קורה בגלל הרבה דברים ובעיקר בגלל השיטה הכלכלית והאופן שבו החומר מחולק בארץ. זה גורם לסטרס מטורף ובעיקר על בני הגיל שלי. אני אישית במשך ארבע שנים עבדתי עם נוער בסיכון, בחינוך, זה היה נורא מביך שפתאום אני צריך לבקש עזרה מההורים כי אני עובד משרה מלאה ולא סוגר את החודש והפינוק שלי הוא מנת פלאפל".

המחאה השפיעה עליך באופן אישי?
"קצת איבדתי את האמונה שלי במחאות חברתיות. פוליטיקאים תיעלו את המחאה לכאן או לכאן, ביבי שוב נבחר, לא היה באמת שינוי על פני השטח. אני שנה וחצי אחרי המחאה הבנתי שהיא לא משנה כלום ובחרתי באסקפיזם. בחרתי לעצב לעצמי את הבועה כמו שאני רוצה וזה לעבוד בקרקס ולנדוד בעולם. עשיתי תואר ראשון במתמטיקה וחשבתי שאלך לקריירה אקדמאית אבל בסופו של דבר תיעלתי את החיים שלי לאמנות ואני לא רוצה להסתמך על מערכות או על המדינה. אני עושה צעדים כדי לבסס את עצמי גם בצרפת".

"הצליחו לעוור אותנו עם מסמך ועדת טרטכטנברג" 

ירון נוי (39)

 ירון נוי / צילום: איל יצהר

אז: רווק ללא עבודה, גר בדירה שכורה בירושלים.

היום: מאמן כדורגל לילדים, גר בדירה שכורה ביפו.

מה לדעתך שינתה המחאה החברתית?
"אני חושב שבימי המחאה לפני עשר שנים גילינו שההורים שלנו נרדמו בשמירה ושהגיע תורו של הדור שלנו לדבר. המחאה החברתית הורידה את הבושה מהדור שלנו. עד המחאה הרבה אנשים חשבו שזה שהם לא מסתדרים כלכלית זו בעיה אישית רק שלהם. ואז באה המחאה ואנשים הבינו ש'המספרים לא מסתדרים' לכל הדור שלנו. אנשים הבינו שאף אחד לא ישנה עבורם את המצב. שזה עליהם. שאין איזה גנרל עם דם על הידיים שמוציא אותם מחושך לאור".

ומה נשאר מכל זה היום?
"היום אנחנו רואים כל מיני התארגנויות של אנשים שרוצים לשנות דברים וגם בשטח שגם הן קורות באמצעות האינטרנט אבל לא דרך הפייסבוק. המהפכה הבאה לא תצא מהפייסבוק כי לא תעודד שינוי של סדרי עולם משמעותיים. כשהפייסבוק הגיעה שיווקו לנו שנוכל לדבר אחד עם השני בלי מתווכים. היום ברור שפייסבוק לא תאיים על הסדר הקיים. אתה רואה למשל בקורונה שמי שיצא נגד הגישה הממלכתית של המדינה במלחמה בקורונה, אז בפייסבוק צינזרו אותו. הפייסבוק נראתה אז כמו הפתרון, היום אנחנו מבינים שפייסבוק זה ארגון הרבה יותר אפל ורשע ממה שחשבנו".

איזה שינויים "בשטח" הביאה לדעתך המחאה החברתית?
"אחרי המחאה הצליחו לעוור אותנו עם מסמך ועדת טרטכטנברג (מסמך שהוציאה הוועדה הציבורית לשינוי חברתי-כלכלי שהוקמה ע"י הממשלה בעקבות המחאה החברתית ותפקידה היה להציע פתרונות למצוקת יוקר המחיה בישראל. בראש הוועדה עמד פרופ' מנואל טרכטנברג, ח"מ). בגדול, מה שיצא מהמחאה זה שביטוח בריאות ממלכתי יחול גם על ילדים עד גיל שלוש ושהגנים יהיו חינם לילדים מגיל שלוש. מה שעוד יצא אם מה שיצא מהמחאה הזו זה איציק שמולי וסתיו שפיר ואם זה מה שיצא אז אולי חבל שהיא בכלל קרתה".

מה היית עושה אחרת?
"בסוף של המחאה הצטברה המון אנרגיה אבל היא לא הופנתה למקומות הנכונים. היום אני מבין שבלי ערימות של כסף ושל תקשורת ממוסדת מאחורה אי אפשר להשתלט על התודעה הציבורית. אנשים ציניים לקחו את האנרגיה שאני מדבר עליה ועשו איתה קריירה. מצד שני, יצאו הרבה יוזמות ורעיונות, אמנם לא השתלטנו על המדינה אבל משהו בכל זאת קרה".