מי שנועדו להגן על החלשים בסוף פוגעים בהם ומעלים את יוקר המחיה

ביום חמישי האחרון, הכריז ועד עובדי רכבת ישראל על שביתה ברכבות המשא ביום ראשון הקרוב. כאילו שלא הספיק לנו הפקק בנמלים, שהוחרף דרמטית בשל ההתעקשות של ועדי הנמלים הממשלתיים לשמור על חלק מהמונופול ההיסטורי שלהם. רק לאחרונה הפקק מתחיל להשתחרר בזכות העברת רציפים 7 ו-8 לידי נמל המפרץ, מה שהכריח את נמל אשדוד להתייעל במהירות - פתאום, לספינות יש בחירה. שחרור מהיר של הפקק יוכל למתן את האינפלציה ולמנוע מהמחירים להיטרלל לגמרי.

גם ברכבת ישראל יושב ועד כזה. הוא מחזיק בידו, מכוח החוק, את השאלטר שסותם את כל תנועת הרכבות בישראל. בית הדין לעבודה לא הסכים לתת להם לפגוע בנוסעים, אז הם פוגעים איפה שהם יכולים - בתשתית הלוגיסטית של ישראל. זאת שאחראית על העברת סחורות יעילה, לרבות יבוא וייצוא.

על מה שובתים? עובדי רכבת ישראל אינם עניים: עובדי דור ב' הרוויחו ב-2020 כמעט 20,000 שקל בחודש בממוצע, בזמן שעובדי דור א' הרוויחו כ-30,000 שקלים בחודש. הם זוכים ליציבות תעסוקתית מהגבוהות בישראל, העסק שלהם לא ייסגר והם לא יפוטרו. לא בלי מצנח זהב, בכל אופן. משבר הקורונה, שללא ספק השפיע על הרכבת, לא נגע בהם. כל זה בחברת הרכבות היחידה בישראל, שלמרות סבסוד ממשלתי ניכר - מצליחה להפסיד כסף. אפילו תשתית המשא שישביתו בראשון נחשבת לא יעילה ורבת-מפגעים, וזכתה לדו"ח נוקב של מבקר המדינה.

125 השבתות ב-2019 לבדה

אז מה הסיפור? הממשלה משקיעה בשנים האחרונות בשדרוג תנועת הרכבות. לאחר התרחבות ניכרת של תשתית המסילות, נוצרו עלויות תפעוליות, עיכובים וחוסר יעילות שדורשים תיקונים. לכן, יוזמים פרויקטי תשתית כמו חשמול המסילה, הקמת מסילה נוספת בציר תל אביב והתקנת מערכות איתות שישפרו את היעילות של הרכבת, ויאפשרו לה לתת שירות רכבת איכותי לנוסעים וגם למובילים. הוועד רואה הזדמנות: הוא יכול לסגור את המסילות, למנוע כניסת כלים חשמליים, לסרב ללכת להכשרות וכך לעכב ולייקר את הפרויקט הקריטי הזה כדי שישלמו לו ליטרת בשר מספיק גדולה עבור כך. 125 השבתות ב-2019 לבדה. המו"מ תקוע, אז לא יהיו רכבות משא ביום ראשון.

אוהבים להגיד שתשתיות מוכרחות להישאר בידי הממשלה. רק הממשלה, כך אומרים, יכולה לדאוג לאינטרס הציבורי הרחב ולא רק לאינטרס כלכלי קצר-טווח. אלא שכאן, התשתית הממשלתית-לכאורה הופקעה למעשה בידי קבוצה פרטית. 4000 בעלי מניות, בכירים יותר ופחות, מחזיקים בסמכויות אדירות על תשתית שאמורה להיות שייכת לציבור כולו. הציבור מוציא מיליארדי שקלים בשנה על סבסוד כרטיסי הרכבת ועוד מיליארדים על פיתוח התשתית, אבל קבלת ההחלטות מונחת יותר בפני הוועד מאשר בפני נציגי הציבור.

ועדים קיבלו במרוצת השנים פריווילגיות נרחבות: אין ממש סנקציות שניתן להטיל על עובדים שובתים - לא לפטר, לא להביא עובדים חלופיים ולעיתים גם לא לספק שירות אלטרנטיבי. זכויות-יתר אלו נועדו לאזן את כוחם של עובדים חלשים כנגד מעסיקים נצלנים. אך כאן העובדים אינם חלשים, והמעסיק לא רק שאינו נצלן - הוא אפילו לא בעל הון עשיר, אלא הציבור הרחב. גוף פרטי השתלט על תשתית ציבורית, וחוקי העבודה דואגים לבצר את שלטונו שם. זה נכון ברכבת, זה נכון בנמלים, וזה נכון בשירותים ממשלתיים אחרים בהם פריווילגיות השביתה, שנועדו להגן על החלשים ועל האינטרס הציבורי - בסוף פוגעים בו ומעלים את יוקר המחיה.