“השווארמה-עליי-אחי” הראשונה הייתה מרגשת. השנייה כבר הייתה חבל הצלה

הכותב הוא מוזיקאי יוצר ולוחם במילואים

למרות שמנת שווארמה לא דורשת לקיחת משכנתא (עדיין לא), אחד מרגעי השיא שחייל יכול לחוות, זה המשפט "חייל! השווארמה עליי. קח גם פחית. הכול טוב אחי הכול טוב. מגיע לך. מגיע לכם!".

● ההטבות לאנשי המילואים: עבור מלחמה חסרת תקדים, נדרש תגמול חסר תקדים
● כרטיס האשראי "פייטר" ללוחמי מילואים: מה הוא יציע בתום המלחמה?
● המבחן הבא של שוק העבודה: לקלוט בחזרה את משרתי המילואים​​​​​​
● המלחמה הסתיימה ובאוצר מתכננים לקצץ במענקים ובהטבות לאנשי המילואים

תמצית האהבה והאחדות של תחילת המלחמה מוגשת לי בפיתה עם עגל-הודו, עטופה בחתיכת ניילון שנראית כמו שאריות של שקית ירקות מהסופר. אז למרות כל הפינוקים המוגזמים שקיבלנו בתחילת המלחמה, זכיתי לטוב הזה רק אחרי חודש-חודש וחצי. "איזה מזל" אמרתי לחבר מהמחלקה, "לפי ההימורים של הפלוגה, המלחמה נגמרת בפברואר 2024. אם לא קונים לי עכשיו שווארמה מתי כן?".

"איזה פברואר אחי. אמצע דצמבר מקסימום. המלחמה הכי ארוכה היתה בכיפור לא? שלום הגליל? כמה שבועות אחי גג חודשיים-שלוש". בדוק אחי, בדוק.

החיים שאחרי

שנתיים מלחמה. מתחלקות לשלושה סבבי מילואים של שנה, פלוס מעגל חוזר של עצבים-חרדות-מתח-ריקנות של החודש-חודשיים הראשונים אחרי כל סבב, וחודש של מתח והכנות לקראת הסבב הבא.

שגרה? בטח. אני בשגרה לוחם מילואים, ולפעמים יוצא לגיחות של בעל, אבא ועבודה. מוזיקאי במקרה שלי. הקרבתי את השגרה בשביל הדבר הגדול והנורא הזה שעובר עלינו. באהבה, בכאב.

הקרבה? אה נכון, החיים בסכנה. דווקא בצבא יותר קל לחזור לשגרה בהקשר הזה. נופל טיל, יש פצועים בחבר'ה, מטפלים, מפנים, מדברים על זה, ואחר כך הכול כרגיל. יש משימות, אין מה לחפור.

וחברים נופלים. ואין זמן להגיע להלוויה. אצל אלי אוחנה ז"ל הייתי בהסמכה כלשהי. אצל עמית חיות ז"ל הייתי בלבנון. מתפרק, בוכה, וחוזר למשימות.

מזדכה על הציוד בימ"ח וקופץ למים של החיים האמיתיים. מנסה לדחוף בחודש את כל מה שהייתי אמור לעשות בחצי שנה. כל סבב נגמר ברצון ענק לכבוש את העולם שמתנפץ על מציאות של ידיים כבדות, ראש כבוי ולב מלא בגעגועים.

התודעה מתערבבת בין מחשבות על שיפור הקריירה כעצמאי ובניית תוכנית עבודה לשיפצור הווסט והציוד האישי, ובניית תוכנית אימונים (כושלת במקרה שלי). בין התמצאות בפרטים המאוד אישיים של הצמד לשיחת וידאו של שתי דקות עייפות עם אשתי והילדים, שיחה שלא אומרת לי ולהם הרבה. מגיע הביתה, והתודעה נשארת כבולה בתוך הקסדה והמדים.

מנסה לחזור להיות מוזיקאי. זמר יוצר. מגלה שאני כבר לא זמר יוצר בהווה, יותר זמר יצר.

מנסה לחזור להיות בן זוג אוהב וקשוב אחרי געגועים לחלום ישן של קפה וסלון, מגלה בעל עם פתיל של נרות חנוכה. כתוב שזה מחזיק שעה, בפועל 10 דקות ונגמר. אבא תומך ורגיש? אז כמו שיש לילדים שלי אמא לביאה גיליתי שיש להם גם אבא אריה: יודע לשאוג. מנסה לחזור לעבוד, מגלה שהבוס פחות בקטע.

אז יש מענקים מהמדינה שלפחות משאירים את הראש מעל המים.
כשהגיעה השווארמה-עליי-אחי מספר 2, זה היה כבר עולם אחר לגמרי. שנה ויותר לתוך המלחמה, אף אחד כבר לא מתרגש לראות מדים ברחובות נהריה והסביבה. גם לא גולנצ'יק. אז מה אתה קונה לי שווארמה, יא מלך? לא שמעת שאני מקבל מענקים מפה ועד החזרים על פייק-בייביסיטר-בתכל'ס-המשפחתון-של-הבת? לא ראית את כיפת אוכלי-המוות שלי? כנראה שהוא לא שמע, ולא ראה. הוא ראה את הלב שלי, את הלב שלו, ואת הלב של עם ישראל. איזה בוסט זה נתן לי.

אני מילואימניק ממוצע. כמוני - כולם. במודעות דרושים שלנו מחפשים אהבה, ולא פחות מזה - הכרה בערך הגדול של המסירות וההקרבה עבור העת הגדולה שאנחנו נמצאים בה. לא רחמים. חיבוק גדול, ולחזק אותנו בשגרה החדשה שלנו, בשגרה החדשה של כולם.