"אנחנו כמו תעשיית הנשק בזמן מלחמה. נצא מהמגפה הזו עם המון ידע וטכנולוגיות שלא היו קודם. זה מדהים"
העוסקים בתחום הנגשת המדע, אותם נשים וגברים אמיצות וגיבורים שנטלו על עצמם את המשימה הנהדרת להסביר דברים מסובכים בשפה פשוטה, אפילו לא העזו לחלום על שנה מסעירה יותר מ־2020. שנת השיח המדעי. וירוסים, מקדמי הדבקה, שרשראות תחלואה, מכונות הנשמה, תופעות לוואי, חיסונים - כולם דיברו רק על הנושאים הללו. ולא נשכח כמובן את הצד השני של המטבע; חדשות-כזב, שמועות וקונספירציות מדעיות שונות ומשונות - והכול טבול ברוטב ישראלי סמיך של הנחיות לא הגיוניות וחוסר אמון טוטאלי. במילים אחרות, למנגישי המדע, 2020 הייתה כמו ביקור ארוך בלונה פארק.
עמותת "מִדעת - למען בריאות מושכלת" היא אחד הגופים הוותיקים והחשובים בישראל בתחום הנגשת המידע. היא קמה ב-2014 בעקבות ההתנגדות לחיסון נגד נגיף הפוליו בהתפרצות שצצה כאן ב-2013, כשהמטרה שלו מוגדרת כ"לסייע לציבור בישראל לקבל את המידע הדרוש לו, לזהות גורמים מסכני בריאות ולהתגונן מפניהם, ולקדם את בריאות הציבור על־ידי מסירת מידע אמין ובדוק העומד בסטנדרטים מקצועיים".
ברשימה שלנו מייצגים את העמותה שניים מהמתנדבים המרכזיים בה. ד"ר נטע סופר צור, עד לאחרונה דוברת העמותה וכיום מתנדבת בתחומי התוכן וניהול הקהילות בה, והדוקטורנט לאימונולוגיה ענר אוטולנגי שגם זכה להשתזף באור הזרקורים ולחוות מנה מפרגנת של פרסום בחודש שעבר, כשהיה הראשון לקבל את זריקת החיסון הניסיוני הישראלי נגד קורונה. לשאלתכם, הוא מרגיש מצוין ואין לו שום תופעות לוואי.
יכול להיות שהימרת על החיסון הלא נכון. האם תנטוש את החיסון של המכון הביולוגי ותעמוד בתור לחיסון חדש?
"הניסוי בחיסון שאני משתתף בו נמשך עשרה חודשים. מותר לי לעזוב מתי שאני רוצה, אבל כמי שמגיע מתחום המחקר אני לגמרי מחויב לתהליך".
מה אתה חוקר?
"אני דוקטורנט לאימנולוגיה, תורת החיסון, בבן-גוריון. הייתי אמור לסיים כבר לפני כמה חודשים, אבל בגלל הקורונה אקבל את הדוקטורט במרץ, כנראה. אני חוקר ציטוקינים - שזו הדרך שבה תאי מערכת החיסון מתקשרים אחד עם השני ועם תאים השייכים לרקמות הגוף. תחום עם המון פוטנציאל. אני מתעסק בציטוקין אחד מיוחד, שמו 'אינטרלוקין2' או IL2, והוא מאוד חשוב לפעילות של תאי T, שלהם תפקיד מרכזי בהתנעת התגובה החיסונית".
אז אתה ממש במרכז העניינים של לב הסערה.
"לגמרי. קצת לא נעים לי להגיד את זה כי העולם נמצא בכזה בלגן, כולל משפחה וחברים, אבל אצלנו זה ממש בוננזה - קצת כמו תעשיית הנשק בזמן מלחמה (צוחק). תקופה חסרת תקדים מבחינת דאטה ותקציבים שזורמים. כמו שהאנושות נכנסה למלחמת העולם הראשונה עם סוסים ויצאה עם מטוסים, אנחנו נצא מהמגפה הזו עם המון ידע וטכנולוגיות ופרוטוקולים ורעיונות שלא היו קודם, שזה מדהים בסופו של דבר".
עד כאן דיברת בכובע שלך כחוקר. מה אפשר להגיד על 2020 מבחינת הנגשת המדע לציבור?
"נכון, אני משחק בשני המגרשים והתובנות היותר מעניינות שיש לי מ-2020 הן בהקשר של תקשור מדע. למרות שאני שוחה בחומר ובלי להישמע שחצן, אין הרבה שאלות בתחום שאני לא יכול לענות עליהן, לדעתי היה פה סוג של כישלון טוטאלי; לא הייתה הסברה, הפוליטיקאים לא טרחו להתייעץ, הרשתות החברתיות היו מלאות בתיאוריות הקונספירציה שזה אסון, והיו גם דילמות של איך לתקשר משהו מורכב כל־כך: כל מה שתגיד יוצר או היסטריה או שאננות. אני חושב שרוב התקשור של המגפה היה לא טוב. בהתחלה היו לחוצים בלי שום סיבה ועכשיו שאננים מדי. אני מייחס את זה לתקשור גרוע".
מעניין. אני חוויתי את 2020 הפוך. כתור הזהב של ההסברה הרפואית ותקשור המדע. רמות העניין הרקיעו שחקים וזו הייתה שעתם הגדולה של המסבירנים הטובים. בטח על רקע החידלון של הפוליטיקאים.
"הרבה מאוד אנשים עצמאיים עשו עבודה מדהימה ולמדו לתקשר מדע, אבל בעיניי זה נשאר 'בועתי' ולמתעניינים. זה לא הגיע מהתקשורת ומהממשלה. מניסיוני, כתבי הבריאות באמת מצוינים, אבל אז שמים לידם בפאנל איזה אחד שלא מבין כלום ומצהיר שטויות ונעשה נזק אדיר. אבל עכשיו האתגר הוא החיסון, ולתקשר חיסונים אנחנו יודעים הרבה יותר טוב כי עושים את זה הרבה זמן. אולי החיסון לקורונה ינצח סופית את מתנגדי החיסונים, אבל ימים יגידו".
אוטולנגי, 34, רווק, הוא תושב קיבוץ טללים ("נולדתי בקיבוץ ואני קשור בחבלים עבים לתנועה הקיבוצית והתנועה העובדת, אבל אני לא חבר קיבוץ"). "המדע תופס את רוב הזמן שלי", הוא אומר, "אבל מוצאים זמן להכול".
איפה תהיה בעוד עשר שנים?
"החלום זה ללכת ללמוד בחו"ל באוניברסיטה טובה, ואז לחזור לארץ ולקבל תקן, אבל הסיכוי לזה מאוד נמוך. כרגע קשה מאוד למצוא תקנים, ואנשים חכמים ומוצלחים ממני לא מוצאים עבודה. אם קודם דיברנו על הבוננזה של הקורונה, אני מקווה שאחריה ילמדו על החשיבות של תקצוב המדע ופיתוח חיסונים ותרופות, ויועבר יותר כסף לתקנים ומחקר. יש גם את האופציה של לעבור לעבוד בתעשיית הפארמה. זו אולי ירידה ברמת החופש המדעי, אבל אני בהחלט לא שולל את זה".
ד"ר נטע סופר צור, כדוברת העמותה, מה הכי הפתיע אותך השנה?
"האמת שהפיתוח המהיר של החיסון הימם אותי. הטכנולוגיה שיש לנו היום אִפשרה משהו שפשוט היה בלתי אפשרי להעלות על דעתנו לפני עשרים שנה. זה פשוט ניצחון אדיר. אני מודה שהייתי פסימית לגבי אחוזי היעילות, לא האמנתי שיצליח כל־כך.
"כששמעתי את הבשורות הרגשתי שאפשר פתאום לקחת אוויר. יכול להיות שיש עוד כמה חודשים עד שנראה את האור, התהליך לוקח זמן, אבל זה הדבר שהדהים אותי בצורה חיובית.
"בקצה השלילי, מצאנו המון התכחשות למציאות. אנשים פשוט עוצמים עיניים אל מול הווירוס. ההכחשה היא כמובן יכולת אנושית טבעית שיש לה המון יתרונות, אבל פה היא כבר פוגשת את הקיצוניות. הייתה גם תופעה של המון אנשים שבתחילה באמת הקפידו ועשו כפי שביקשו מהם ואז פתאום הרגישו שכולם עובדים עליהם ועברו לצד השני, של זלזול מופגן. נוצרו מחנות, כאילו התשובה היא אחת: סגר או לא סגר. אבל המגפה היא ארוע מלא בניואנסים. בקיצור, ההסברה הייתה מאוד־מאוד מאתגרת. אני ממש־ממש שמחה שמסיימים את השנה בנימה חיובית, של תקווה, עם החיסון. היינו צריכים את זה".
כי זה כבר שם אתכם על קרקע מוכרת - הסברת חיסונים זה הלחם והחמאה שלכם.
"נכון. החיסון הוא הקלה גדולה, יש לגביו יותר קונצנזוס וכביכול באמת חזרנו למשבצת שלנו. יחד עם זה, עדיין יש הרבה מאוד אנשים שחוששים. והחששות הם לגיטימיים. אנשים פוחדים מהמהירות שבה השיגו את החיסון, למשל. גם ההסבר הפשוט - שהושקעה כמות אדירה של משאבים - לא מספק אותם. מבחינתם, כבר אין אמון במערכות, וזו בעיה גדולה. לטובתנו רף היעילות של החיסונים גבוה מאוד ובעיקר - כולם נורא רוצים לחזור כבר לשגרה והחיסון הוא הדרך".
כמו אוטולנגי גם היא בת 34. נשואה לאלעד, בן זוגה מהתיכון, ויש להם שני ילדים שאותם הם מגדלים בזכרון יעקב. היא בוגרת תואר במדעי הרפואה בהצטיינות יתרה, ובעלת דוקטורט במדעי החיים בתחום של הנדסת רקמות ואימונולוגיה (תורת מערכת החיסון). במקצועה היא מרצה למיקרוביולוגיה ואנטומיה־פיזיולוגיה בבתי ספר לסיעוד.
ספרי לי קצת על הסטודנטים שלך לסיעוד.
"אני מלמדת סטודנטים בשנה א' במסלול הסבת אקדמאים לאחים ואחיות. מגיעים סטודנטים מכל קצוות הקשת הישראלית, יהודים וערבים וחרדים, יוצאי רוסיה ואתיופיה. אני נהנית מהמגוון והסטודנטים שלי מרגשים אותי. אני אמנם לא עובדת בסיעוד, באתי מהמחקר, אבל סיעוד זה מקצוע מדהים. מי שהולך ללמוד את זה, יש בו כל־כך הרבה נתינה. אני חיה דרכם. הם נהנים - אני נהנית. אני מחכה כבר לחזור לכיתה, קשה לי מאוד להעביר את ההתלהבות והאנרגיות שלי בזום".
ואיפה תהיי מבחינתך עוד עשר שנים מהיום?
"יש לי חלום, שאנשים יחשבו בצורה רציונלית בכוחות עצמם ולא יהיה יותר צורך בעמותת מדעת, אבל זה חלום רחוק. אני מתנדבת במדעת כבר שש שנים ודרך העמותה גיליתי שזה מה שאני רוצה לעשות - ללמד, להסביר. אז אני בהחלט רואה את עצמי ממשיכה לעשות את מה שאני עושה. להתנדב בשבילי זה חלק מזה".
דרור פויר