רגע לפני שהקורונה נחתה בישראל, עלמה בק חזרה מביקור חברים בניו אורלינס. היא השתתפה בפרויקט של הצלת מזון מחקלאים, מרכולים ומסעדות, וחשבה שכשתחזור לישראל, תעשה במדינה שלה בדיוק את אותו הדבר. תכנס חברים אחת לשבוע, יחד הם יצילו מזון, יבשלו עבור אלו שלא שפר עליהם מזלם, ויחלקו אוכל מזין וטעים. מיד עם שובה לארץ, היא יצרה קשר עם דניאל קנטור. הן לא הכירו, אבל קנטור הקימה מיזם העוסק באוכל ותרבות, ובק החליטה לנסות לגייס אותה לרעיון.
"הקורונה בדיוק התחילה להדהד, אז אמרנו שנחכה. דחינו את הפגישה במשך שבוע, ואז הודיעו על סגר. כשזה קרה, אמרנו: זה הזמן. המון מזון עומד להיזרק כי מסעדות נסגרות, אולי הגיע הזמן ללכת לאסוף אותו", מספרת בק. "התוכנית המקורית הייתה שנבשל, אבל קיבלנו כמויות כל־כך ענקיות של אוכל, שהבנו שצריך לארוז ולשלוח".
הן הזמינו חברים, ארזו את המזון, גייסו מתנדבים ונהגים דרך הפייסבוק - ויצאו לדרך. עם לאה טוניק הן החלו להקים קהילות וליצור רשת של קשרים, שיהוו משענת תומכת זה לזה ויתגייסו לסייע בצרכים השוטפים - מזון, אוזן קשבת, מציאת דיור הולם. כך הפך הפרויקט ששאף לחלק מזון לאלה שנקלעו לעין הסערה של הקורונה למיזם "תרבות של סולידריות".
"קיבלנו מבול של טלפונים מאנשים שרצו להצטרף, להתנדב, לתרום", מספרת בק. "התחלנו להקים מערכים - גם של חלוקת מזון יבש וגם של אוכל חם שאנשים מבשלים מהבית לקשישים, נכים ואמהות יחידניות. בכל בוקר המתנדבים שלנו מגיעים לשוק הסיטונאי ומצילים מזון, והוא מועבר לקהילות הזקוקות לסיוע. יש לנו גם מערך של שיפוצי דירות לקשישים שהתחיל לא מזמן".
הן לא עובדות במובן הקלאסי של עמותה או מיזם התנדבותי שקם אד הוק, אלא מנסות למצוא פתרונות לבעיות שעולות בתוך הקהילה. כך למשל, הקהילה שהקימו התגייסה למצוא דירה לקשיש שחי בתת תנאים ושירותי הרווחה לא הצליחו לסייע לו, לסייע בשיעורים פרטיים לילדים או בעזרה נפשית לאמהות במצב אובדני. "המערכות כשלו והכשילו אותנו. אנשים שאנחנו משלמים להם מסים כדי שידאגו לנו פשוט לא שם, אז יצרנו קהילה שמתחילה לבנות תשתיות לאלטרנטיבה כדי לדאוג לעצמה", הן אומרות.
"תרבות של סולידריות" פועל היום ב-54 יישובים בישראל, וחילק בחודשים האחרונים יותר מ-40 אלף סלי מזון ו-30 אלף ארוחות חמות. בהשראתו קמו מיזמים דומים. קנטור מסבירה שזו בדיוק המטרה. "בירושלים ובחיפה קמו מערכים מקבילים בעלי אופי מקומי, והבנו שזה מה שצריך להיות, שזה לא בהכרח צריך להתנהל בצורה שבה אנחנו בוחרות לנהל דברים. הם עצמאיים, ואנחנו מתייעצים באופן שוטף".
לאחרונה מצא הצוות דרך לסייע לא רק ליחידים, אלא גם לעסקים. בזמן שענף המסעדנות מתמוטט, הקימו ב"תרבות של סולידריות" את "מסעדות בסולידריות". כך למשל, מסעדת אייבי הפכה את המטבח שלה למטבח קהילתי ומוציאה מנות לכ-150 קשישים, משפחות ותשושי נפש. "כל משתתף בפרויקט מקבל פעמיים בשבוע משלוחים, שבהם יש אוכל לשלושה-ארבעה ימים", אומרת קנטור. "אנחנו בונות קשרי קהילה בין המסעדה לאנשים הקבועים שמקבלים את המזון. הם יודעים שלסוניה הקשישה יש אולקוס - אז אופים לה ולא מטגנים. האדם שמקבל את המשלוח מרגיש שיש לו זכות בחירה, שהוא לא כמו כולם, שיש לו צרכים שמכבדים אותם, והעבודה של אייבי גדלה ב-20% בעקבות הפרויקט".
את רשימות האנשים שזקוקים לסיוע שלהן הן לא קיבלו מהרווחה, אלא מאנשים פרטיים שפונים אליהן: מנהלות בית ספר ומחנכות שזיהו צורך, שכנים מודאגים, עובדות סוציאליות שלא הצליחו לגייס את המערכת או מבקשי מקלט שמתקשרים מיוזמתם.
"כשקיבלנו טלפונים מעובדות סוציאליות שמבקשות מאיתנו, שלוש אזרחיות, עזרה - רתחתי", אומרת קנטור. "אחר כך הבנתי שהן ממש לא אשמות, זו המדיניות. זו מדיניות דפוקה מהשורש. הן הולכות לישון בלילה עם התחושה שאין להן איך לעזור וידיהן כבולות. קשישה שלא מקבלת אוכל בטענה שיש לה דירה על שמה - זה כישלון של מדינת הרווחה. המסים שלנו צריכים ללכת גם לטובת קהילות מוחלשות".
יזמות "תרבות של סולידריות" לא מסתפקות בתרומה שלהן. הן גם רוצות לשנות את האופן שבו אנחנו מסתכלים על הסביבה הקרובה שלנו, אם תרצו - להפוך את המילה קהילה למשהו שמעוגן במציאות המנוכרת של העשורים האחרונים. טוניק מנצחת על קהילת האימהות שכוללת 247 אימהות יחידניות ומתפקדת בדיוק כך. בתוכה יש קהילות קטנות שהמנהלות שלהן נפגשות אחת לשבועיים, ולפי טוניק, "מנסות להבין מהו הפורמט הכי נכון לכל אחת, איך היא מגדירה חיים מלאים ואיך אנחנו יכולות לעזור לה להגיע למקום הזה. דוגמה אחת היא אמא מבית שמש שעזרנו לה לסיים לימודי עבודה סוציאלית באמצעות גיוס תרומות לטובת שכר הלימוד ובייביסיטר. יש לנו עובדת סוציאלית שעשתה לה בייביסיטר בעצמה. היא מתמחה בהפרעות אכילה, ועכשיו היא רוצה להיכנס למערך ולהחזיר לנו בהתנדבות שלה".
טוניק עובדת במשרה מלאה, אך אומרת שהמיזם גרם לה להגדיר את מה שחשוב. "סדר העדיפויות שלי השתנה", היא אומרת. "תרבות של סולידריות הפכה להיות הלב הפועם של החיים שלי, והכול מתארגן סביב".
איך אתן מתפעלות את האופרציה הזאת מבחינה כלכלית?
"אנחנו מאמינות שהכול עניין של יצירתיות וניהול משאבי קהילה", אומרת בק. "הרבה דברים אנשים תורמים בעצמם. יש בינינו המון עודף, המון דברים שאפשר לתת. את הבישולים אנשים שיכולים להרשות לעצמם מכינים; סלי מזון - יש לנו סיטונאי שאנחנו עובדות איתו".
"התפיסה של המדינה היא לשמר מוחלשות, לשמר תקציבים כך שיהיו נזקקים ויהיו בעלי כוח - ולא לתת אפשרות לפריצת דרך ועצמאות", מוסיפה טוניק. "אימהות יחידניות, קשישים ופליטים - המצב שלהם נשמר כך בגלל מנגנונים שלא מאפשרים לאף אחד לצאת ורק גורמים לאותם אנשים להיות עסוקים במלא ביורוקרטיה שלא מאפשרת להם להרים את עצמם. הכסף אצלנו הוא משאב מניע, לא הדבר עצמו. לא תמיד צריך אותו כדי לעשות דברים. להבדיל מהמדינה הכה קפיטליסטית שאנחנו חיים בתוכה".
איך אתן יודעות שמי שפונה אליכן באמת זקוק לתמיכה? אתן הרי מסייעות לא רק במזון, למשל המיזם שבו אנשים תרמו דרככן את מענק הקורונה שקיבלו מהמדינה.
אנחנו לא, ובטוח יש סטיית תקן קטנה", אומרת טוניק. "אבל אנחנו חושבות שאדם שמבקש, צריך - אפילו אם זה רק מנטלית. אמון זה דבר חשוב, וקצת שכחנו אותו. אנשים מתקשרים, אומרים שאין להם כסף לאוכל לילדים ומבקשים לשלוח תדפיסי חשבון בנק כדי להוכיח. יש בזה משהו משפיל. זה משהו שמלמד אותנו חמלה".
קהילה היא מילה גדולה בעידן שבו איש איש לעצמו. איך אתן מגדירות קהילה?
"קהילה זה לגרום לאנשים לבדוק מה עם השכנים שלהם, ואם אחד מהם צריך משהו - להתארגן ולסייע", אומרת בק, וטוניק מוסיפה: "זו התפיסה שלנו כחברה, אין ברירה אלא להישען זה על זה כדי לשרוד את העולם הזה בשלום ובמלאות".
מה יהיה אחרי הקורונה?
"30% מהעסקים אומרים שהם יצמצמו כוח אדם, אנשים ייפלטו ממעגל העבודה. המציאות המוחלשת רק תהיה מוחלשת יותר, ואנחנו מבינות שנצטרך כאן עבודה כקהילה כדי להגיב למציאות.
"הייתי שמחה לראות אדוות של הפרויקט במקומות שונים בארץ, קהילות שיתארגנו בעצמן, ושהדבר הזה יהפוך לתרבות - בלי ‘תרבות של סולידריות’".
שני אשכנזי