אוהד אלקבץ / צילום: איל יצהר
עובדי המגזר הציבורי ספגו במהלך משבר הקורונה לא מעט ביקורת על כך שאינם תורמים את חלקם ולא "נכנסים מתחת לאלונקה", כמאמר הקלישאה. ובמידה רבה זה נכון, המגזר הציבורי העניק ל־700 אלף עובדיו הגנה מפיטורים במהלך המשבר - וזה ממש לא מובן מאליו. ועדיין, כמעט מבלי לעורר תשומת לב, הצליחו האוצר וההסתדרות להסכים במהלך משבר הקורונה על סדרת שינויים שבאוצר מנסים לקדם כבר שנים ללא הצלחה.
כך, למשל, בתחילת הסגר הראשון, בשעה שמאות אלפי עובדים במגזר העסקי נשלחו הביתה לחל"ת, הגיעו שני הצדדים להסכמה מרחיקת לכת: עובד ציבור שהסגר הותיר אותו בבית מחוסר עבודה ולא נמצא לו תפקיד חלופי, יקבל רק 70% משכרו הרגיל. התוצאה הייתה שאלפי עובדים שנשלחו הביתה גילו פתאום נכונות לבצע עבודות אחרות, כדי לא לאבד משכרם.
בקרי גבול עובדי רשות האוכלוסין עברו לעבוד כפקחים במשרד לביטחון פנים, מצילים עובדי עיריית תל אביב עברו לעבוד בחלוקת מזון לאזרחים ותיקים, סייעות לגני ילדים באשדוד עברו לתגבר את המוקד העירוני ועובדי מכס במעברי הגבול תגברו את מוקד המענקים לעצמאים שהפעילה הרשות. גם שעות הפעילות התרחבו: עובדי בתי המשפט למשל הסכימו להגיע למשמרת שנייה. כל השינויים האלה, כדאי להזכיר, היו עילות להכרזת סכסוך עבודה מצד ההסתדרות בימים שלפני הקורונה.
אבל ההסכם הזמני הוארך שוב ושוב - ולאחרונה עד מרץ 2021. "אלה דברים שהיינו שואפים להמשיך איתם הלאה", אומר אוהד אלקבץ, רכז חברות ממשלתיות באגף הממונה על השכר באוצר, ומי שמטפל ביחסי העבודה והשכר בכל החברות הממשלתיות. "בסוף זה חלק מהשינוי בתרבות הארגונית שאנחנו מנסים לחולל. כי פתאום המנהלים יכולים להתחיל לנהל את העובדים שלהם. להחליט איזה עובד הם רוצים להעביר או להאריך לו תפקיד. העובדים גילו שמעבר מקבלת קהל פרונטלית לדיגיטלית הוא לא דבר רע. הקורונה הייתה הכלי שאִפשר לנו לעשות דברים שתמיד רצינו והאמנו שצריכים לקרות".
אלקבץ מילא תפקיד מרכזי בניהול המו"מ מול ההסתדרות על הסכמי העבודה הזמניים של ימי הקורונה, ולמרות גילו הצעיר יש לו כבר רקורד ארוך בשירות הציבורי. הוא עבד שבע שנים במשרד הביטחון ועוד ארבע שנים וחצי במשרד ראש הממשלה לפני שהגיע ליחידת הממונה על השכר באוצר לתפקידו הנוכחי. בשגרה הוא מוצא את עצמו לא פעם מול עובדים מהקבוצות החזקות ביותר במשק.
למשל, עובדי דור א' בנמל חיפה שזכו בחבילות פרישה של 2.8 מיליון שקל לעובד במסגרת הסכם לפרישה מוקדמת, שאלקבץ היה שותף בניסוחו. "זה הסכם מצוין", הוא אומר, "כי החלופה, להחזיק את העובד עד גיל הפרישה למרות שאתה לא צריך אותו - הייתה עולה למדינה הרבה יותר. למעשה, על כל שקל ששילמנו, חסכנו למדינה שניים".
ומה הלאה? אחרי 12 שנה בשירות הציבורי אלקבץ אינו לוטש עיניים החוצה לסקטור העסקי. מבחינתו, השירות הציבורי מציע עניין והשפעה שאי אפשר למצוא מחוץ לשירות המדינה, ושם הוא רואה את עתידו.
עמירם ברקת