יובל דנין לא חלם להיות סטארטאפיסט, אבל היה רגע אחד ששינה את מסלול חייו. "עבדתי בחברת ההסעות של ההורים שלי, כסדרן. יום אחד יצאתי למו"מ עם חברה כלשהי, והעסקה בינינו התפוצצה אחרי דיונים מעייפים וארוכים בגלל ויכוח על 30 אגורות. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני רב שוב עם לקוחות ככה. חשבתי איך לפתור את הבעיה שלי, והגעתי למסקנה שאם ארים בעצמי מיזם של שיתוף נסיעות במרכזים עסקיים בין חברות, אז נצליח להגיע לחיסכון אדיר ללקוחות, ולהגדיל את הרווחים של חברות הנסיעות שגם יחסכו בנהגים ובכלים".
דנין ישב בבית עם מחברת ועט, ושרטט מסכים לאפליקציה עתידית. הוא ידע בדיוק איך המוצר שחסר לו צריך להיראות, ולא ישן במשך כמה לילות עד שהצליח לשפוך על הדפים את מה שהסתובב בראשו. זאת, אף שלא היה לו כל קשר לעולם התכנות, ובגיל 26 בכלל למד הילינג.
"הצגתי את הרעיון שלי בפני עיריית יקנעם, שם הכירו אותי", הוא מספר. "הם החליטו לתת לי עשרת אלפים שקל ושלושה חודשים. ככה יצאתי לדרך. התחלתי לחפש מישהו שיעזור לי לפתח. נכשלתי משהו כמו ארבע פעמים, ורגע לפני שהתייאשתי, איכשהו הצלחתי. הכרתי בית תוכנה של נשים חרדיות במודיעין עילית, ויצאתי איתן לדרך. זה היה לפני חמש שנים, ומאז זה תפס והתחלנו לתת שירותי תוכנה לרשויות מקומיות. הכנסנו משהו חדש לענף ההיסעים שהתעסק בפקסים ובעפרונות".
החברה של דנין, "שיפט", מספקת לחברות מערכת נסיעות שמקבלת דרישות מהעובדים, בונה מסלול נסיעות אופטימלי, ומשתפת אותו בין אנשים. הלקוחות החלו לזרום, החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי זיהתה את הפוטנציאל, ואחריה גם חברות גדולות כמו שטראוס וקוקה קולה. אבל ההתפתחות המשמעותית ביותר התרחשה דווקא בזמן הקורונה.
כשהתחבורה הציבורית הושבתה, בצה"ל נתקלו בבעיה: איך לנהל את מערך ההיסעים ולהביא את החיילים לבסיס ללא עומס פרוצדורות וקשיים. בצבא קיבלו המלצה מהחברה למשק וכלכלה, פנו לדנין, והקימו על בסיס המערכת שלו את פרויקט השאטל הפנימי. האפליקציה עלתה לחנות של גוגל בתוך 12 שעות, והפכה לכלי יעיל בשימוש הצבא. מעין "מוביט" של צה"ל תחת תקנות הקורונה, אם תרצו.
באמצעות האפליקציה, כל חייל יכול להזמין נסיעה מראש לפני צאתו מהבסיס לחופשת סוף השבוע בבית, והאלגוריתם מחשב מאות מסלולי נסיעות בהתאם לתרחיש האופטימלי, ומאחד עשרות חיילים לנסיעה שעוברת בין שערי הבסיסים ועד שכונות המגורים. עד אפריל, צה"ל ביצע באמצעות האפליקציה יותר מ־75 אלף נסיעות, וחסך לפחות 25% מהסכום שאותו הוא משלם מדי שנה לחברות התחבורה הציבורית.
"זה התחיל מפתרון נקודתי שרצו בצה"ל בזמן הקורונה, ומהר מאוד הם הבינו את ההזדמנות שיש להם בשליטה על מערך ההיסעים הקבוע שלהם", מסביר דנין. "התחלנו פיילוט של הרשמה לנסיעה בקריית ההדרכה ('עיר הבה"דים'), עם 4,500 חיילים, ומפיילוט זה הפך לתפיסה ארגונית חדשה".
דנין, ששוקד בימים אלה על פיתוח המיזם שלו, בטוח שהקורונה הופכת אותו לרלוונטי מתמיד. "הקורונה גורמת לזה שהתפיסה של נסיעות בחברות משתנה, גם בגלל המודל החדש של עבודה מהבית. אנשים אומרים - אם אני לא נוסע כל יום לעבודה, אני לא צריך רכב ליסינג. ארגונים מחפשים שיתופי תחבורה, ואנחנו רוצים לתת להם את זה", הוא מספר. "אנחנו רוצים לקחת את שרשרת התפעול - מהדרישות ועד הביצוע - ולהפוך אותה לאוטומטית לחלוטין, כך שכשיגיע הרכב האוטונומי, אנחנו נהיה התוכנה שקולטת את הביקושים, מתכננת אותם בצורה אופטימלית, ושולחת אותם לכלי הרכב שינועו בעצמם".
שני אשכנזי