"נכנסתי לתפקיד בבית החולים האנגלי בנצרת בדצמבר 2019, אחרי התמחות ברפואת ילדים ברמב"ם. בפברואר 2020 כבר פרצה הקורונה ומוניתי להיות אחראי מערך קורונה בבית החולים, ומשם העניינים הידרדרו במהירות", צוחק ד"ר אמיר עלימי. "תוך שלושה שבועות הפכנו ארבע מחלקות למחלקות קורונה, פתאום אתה מוצא את עצמך לא רק רופא, אלא גם מהנדס וקבלן, והכול בזמן מגפה.
"אנחנו אמנם בית חולים קטן יחסית, עם 113 מיטות, אבל עושים המון למען הקהילה, ועורכים יותר בדיקות קורונה מקופות החולים באזור. כולם בבית שותפים לפרויקט בכל הרמות. זה היה מהפך ביחסים של ההנהלה מול העובדים, קירב את כולם ונתן פוש לכולם לעבוד בזמן הזה, זמן מלחמה. אני רוצה להודות למנהל בית החולים, פרופסור פאהד חכים, שהאמין בי ונתן לי להיות אחראי על מערך הקורונה. בלעדיו לא הייתי יכול לממש את הכישרון שלי".
ואתה בכלל רופא ילדים שמוצא את עצמו מתמודד עם מגפה שפוגעת במבוגרים.
"הכול היה מאוד חדש, זה נכון, אבל אני מהאנשים שעובדים הכי טוב בלחץ. ככל שיש יותר לחץ, אני מפיק מעצמי יותר. רק תן לי משימה - ואני עושה את המקסימום".
בנוסף לעומס הבלתי אפשרי בחזית הרפואית, מצא עלימי את עצמו נאבק בחזית נוספת, חזית ההסברה. "מהגל הראשון היה מחסור אדיר בהנגשת החומר של משרד הבריאות בערבית. הנחיות לשבים מחו"ל, בידוד וכו' - הכול היה רק בעברית", הוא אומר, "לקחתי על עצמי אישית לתרגם ולהסביר את כל החומר בזמן אמת. הגעתי לחשיפות של יותר ממיליון איש בפייסבוק האישי שלי. אפשר לומר שהפכתי להיות משרד הבריאות של הצפון. כל החידושים וכל העדכונים התנקזו אליי. אני אמנם לא זיהומולוג, אבל הפכתי להיות זה שנותן מענה לכולם".
בעקבות הפייסבוק הגיעה גם התקשורת הממוסדת, ועלימי מצא את עצמו מתראיין ללא הפסקה. "הפסקתי לספור אחרי 150 הופעות בתקשורת", הוא מחייך, "לפעמים אני מתראיין גם ארבע פעמים ביום, זה מטורף. הפוליטיקאים אמנם הרסו את האמון - אבל לרופאים עדיין מאמינים בחברה הערבית".
תובנות מרכזיות מ־2020?
"תובנה מספר אחת: לדבר עם אנשים בשפה שלהם ובגובה העיניים. גם אם למדת 15 שנה, הקסם זה להסביר מחלה במילים הכי פשוטות. רק ככה המסר יעבור, כשירגישו שאתה איתם באותה סירה, שגם אתה יכול לחלות, להיכנס לבידוד. שיש לך משפחה".
אכן, סוד ההצלחה של הפוסטים של עלימי הוא השילוב בין הידע המקצועי הרב, שלל הגרפים והמספרים, לבין כתיבה אישית וחושפנית.
כך, למשל, העלה לפייסבוק שלו צילומי רנטגן של חולי קורונה ושיחות ווטסאפ עם מטופלים, פוסטים שזכו לאלפי שיתופים. באחד מהם כתב בכעס על החברה הערבית וההתעקשות להמשיך לקיים חתונות המוניות.
"כתבתי: איך יכול להיות שלקחנו את האהבה שלנו - ואנחנו חברה מאוד מאוד אוהבת, מאוד מאוד קרובה - ואת השמחות שלנו הפכנו למוקדי הדבקה ומחלה. שאלתי: האם לאהוב פרושו להדביק במחלה?
"למדתי הרבה על עצמי", הוא אומר, "בכל יום מתחבא לך דבר חדש וכל יום עוד קשיים, ועוד חולים חדשים - ואתה עומד בזה. אולי פחות ישן, אולי פחות זמן עם המשפחה, אבל בסופו של דבר, כשאתה עושה משהו ברמת המטופלים והחברה, זה מוסיף נחישות. גם ההכרה הזו של גלובס מוסיפה ומחזקת".
מה למדת על הציבור שלך?
"פתאום ראינו שפיקוד העורף יכול להיכנס לערים הערביות בלי בעיה, שאנחנו יודעים לא להיות רק אויבים. כנ"ל לגבי נוכחות משטרתית. המלחמה בנגיף עשתה שינוי בתוך החברה הערבית - הבנו שבמלחמה הזו אנחנו אחד ליד השני, ויכולים לעבוד יחד. מצד שני, למדנו הרבה על ההבדלים בין החברות; מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית, חינוכית, פערים בין פריפריה למרכז - המסקנות לאחרי הקורונה צריכות לחלחל עמוק ולמנף את הקשר שנוצר למקום של חיים טובים יותר. הוכחנו שאפשר".
ועדיין, הצפון והחברה הערבית "אדומים".
"נכון. אבל אני חושב שלמרות שהאזור אדום, אנחנו נותנים מענה ומונעים קטסטרופות. כל שרשרת הדבקה שנקטעת זו הצלחה, כל חולה אחד פחות זו הצלחה מבחינתי. תודה לאל שאני יכול לעשות שינוי ולהשפיע".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"השנה הזו הראתה לי בדרך הקשה עד כמה הפערים גדולים בתוך מערכת הבריאות. למדתי הרבה ואני צריך להמשיך וללמוד עוד. יותר מתמיד אני רוצה להמשיך לתואר שני במנהל מערכות בריאות ולהתמחות בניהול מוסדות רפואיים. אולי אהיה אחד האנשים שישנו את מפת הרפואה הציבורית בעתיד. רק נכנסתי לתפקיד שלי ויש לי עוד הרבה מה לעשות, אבל בעוד עשר שנים אני מקווה להיות בעל השפעה לא רק ברמת בית החולים, אלא גם ברמת האזור ואולי גם ברמת המדינה".
דרור פויר