משמאל: סוהיר ניג'ם ומרתה נסאר / צילום: איל יצהר
בזמן הסגר הראשון, מרתה נסאר מעמותת "מרכז מעשה" של קרן רש"י הבינה שעליה לרתום את המכינה שאותה היא מנהלת במסגרת "תוכנית דורוב" ולהפוך אותה לדבק החברתי של הקהילה שבה היא פועלת. הציבור הסתגר בבתים, ובמגזר שבו 47% מהמשפחות מתחת לקו העוני, היא שיערה שהמשבר עומד להיות עמוק יותר. את תוכנית "דורוב" המפעילה מכינה לאקדמיה ומכון מנהיגות הקימה נסאר בעצמה מאפס לפני כמה שנים, כדי לייצר מסגרת מעצימה לצעירים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, ההופכים לצעירים יוזמים ומתנדבים בשנה ייחודית ובליווי צמוד.
"בהתחלה כל נושא ההתנדבויות היה מורכב", היא מספרת. "הצוות והמתנדבים פנו לרשויות, ולא היה מענה. זה לא הפתיע אותנו. 67 רשויות בחברה הערבית צמצמו את פעילותן בקורונה, בגלל שהממשלה לא העבירה מספיק תקציבים. אפילו מוקדי החירום נסגרו ברוב הרשויות".
אז מה עשיתם?
"המתנדבים שלנו הקימו חמ"ל ותפעלו אותו, בלי שותפים בשטח. שינעו מזון לבתי קשישים, סייעו בלימודים לילדים של עובדים חיוניים, הדפיסו פליירים שבהם הציעו לציבור עזרה. הם הרגישו אחריות כלפי החברה".
משתתפי התוכנית עוברים שנת שירות ומתכוננים לאקדמיה ולחיים האזרחיים, לצד התנדבות פעילה בקהילה. "יש לנו צעירים שמתגוררים בבית משותף ומתנדבים בקהילה. זה מאפשר להם עצמאות פיזית וכלכלית, שמובילה לעצמאות מחשבתית. הרוח שלנו היא רוח פמיניסטית ואנחנו שמים דגש על נושא המגדר. לימודי מגדר ופמיניזם יכולים לשנות את המציאות של אלימות בחברה הערבית. הצעירים האלו אף פעם לא היו במסגרת שבה שואלים אותם 'מה דעתך'. זה מאוד מעצים אותם. הם מרגישים שייכות ומתחילים להרגיש אחריות על החברה שלהם".
כשנסאר נשאלת על המסלול שלה היא מספרת כי מעולם לא חשבה שתעסוק בחינוך. "רציתי בכלל ללמוד מדעי המחשב ולעבוד בהייטק. לא חשבתי שזו תהיה נקודת המפנה החשובה בחיי. אבל אחרי שבע שנים, אני מבינה שזה הייעוד שלי, ושאני אמשיך להוביל שינוי בתחום החינוך בחברה שממנה הגעתי".
כשבתי הספר נסגרו וישראלים רבים נותרו ללא עבודה, המגזר השלישי בישראל מצא את עצמו במצב קשה מאי פעם, עם משאבים דלים ומוגבלים מול צורך הולך וגובר לסיוע. סוהיר ניג'ם הבינה במהרה שלמציאות החיים שאותה היא פוגשת מדי יום - צעירות וצעירים משכבות סוציו-אקונומיות מוחלשות, לא אחת עם סיפורי רקע של פגיעות מיניות או אלימות קשה - אסור להחמיר.
היא כינסה את 36 העובדות שלה, רובן עובדות סוציאליות, ויחד הגו תוכנית פעולה. הן איתרו את הנערות שנמצאות בסיכון מוגבר בבתיהן, ודאגו לתת מענה לצרכים הרגשיים שלהן. "ההימצאות הממושכת של הנערות בבתים הציבה אותן בסיכון נפשי ופיזי", היא מספרת. "ההתפרצות של הלחץ הכלכלי והנפשי הובילה להרבה מאוד מקרי חירום שהיינו צריכים ללוות. למשל, בריחה של נערות מהבתים, והייתה נערה שחוותה היריון מחוץ לנישואין ופנתה אלינו כי היא לא מרגישה ביטחון עם אף אחד אחר".
ניג'ם מנהלת אזור של מערך תכניות לנערות וצעירות של עמותת "יעדים לצפון" של קרן רש"י. העמותה משמשת בית תומך לנערות במצוקה בגילאי 25-13 במתכונת של מסגרת טיפולית בקהילה, ומפעילה לצד הבתים החמים גם מעגלי צעירות, מרחבים לקידום תעסוקה ומיזמים נוספים. עם פרוץ הקורונה היו צריכים בתוכנית למצוא דרך לשמר את הקשר האישי הקרוב במגבלות החדשות. המרכז סייע לנערות לבנות סדר יום מוצלח ולא לגרור את היום בין האינטרנט למיטה, והפעיל מערכי שיעור מרחוק. "גם על הקיום הבסיסי עבדנו. הרבה מהמשפחות הוצאו לחל"ת או פוטרו, וכך גם הצעירים. 36% מהצעירים שעבדו לפני הקורונה הוצאו לחל"ת, 19% לא עמדו בתשלומי שכר דירה. גייסנו שוברי מזון למשפחות של הנערות, כך שכל משפחה תוכל ללכת לסופר ולקנות מה שהיא צריכה, במקום לקבל קופסאות מזון", מספרת ניג'ם.
איך התמודדתן עם המעבר לפעילות מרחוק?
"הייתה קפיצה ממש מהירה לעידן הזום, ולא כל החברה בישראל מוכנה לקפיצה הזו. היינו צריכים פתאום לעבור לטיפול מרחוק. לא לכל הנערות יש מחשב בבית. התחלנו לגייס מחשבים וטאבלטים, אבל יש שכונות שאין בהן בכלל תשתיות ואין אינטרנט. בחלק מהמשפחות לא הסכימו שהנערות ידליקו למשל מצלמה בשיחות זום. ממילא יש אצלנו פערים סוציאליים, ועכשיו הם התרחבו. נכון, הקורונה פוגעת בכולם, אבל לא באותן עוצמות. אנחנו רואים את זה מול עינינו".
איך את מתחברת באופן אישי לתחום שאת עובדת בו?
"תמיד חשבתי על אנשים שנמצאים בשולי החברה וחיפשתי את מקומי במקומות שבהם צריך צדק חברתי. זה הוביל אותי ללמוד עבודה סוציאלית ומשפטים. במקביל, עבדתי כרכזת בית חם לנערות. אני יכולה להזדהות עם המקום שלהן, לא בגלל הקשיים הסוציו-אקונומיים, אלא בגלל המחסומים המגדריים שכולנו חוות.
"תמיד הייתי צריכה להילחם במוסכמות ובתבניות שנגזרו על כל אישה. אם נולדת אישה, את נמצאת בקטגוריה של מעמד נמוך יותר, ואת צריכה להתמודד עם דברים שגברים לא מתמודדים איתם. עניין השוויון המגדרי בוער בתוכי, אם כל אחד יעשה את מה שהוא מאמין בו, ויוביל לתיקון במקום שחשוב לו אישית, נכסה את כל הפינות. השליחות שלי בחיים היא קידום זכויות נשים, ואני מקווה יום אחד להיות סביב שולחן מקבלי ההחלטות, ולהשפיע באופן ישיר על המדיניות".
שני אשכנזי