עפרי דמארי, יעל הלוי ואוריין גביש
בישורת האחרונה לפני סיום התואר הראשון, לאחר מסיבה מוצלחת עם חבריה ללימודים, אוריין גביש נאלצה להיכנס לבידוד. אלו היו ימי ראשית קורונה, כשהציבור עדיין גישש את דרכו בניסיון להבין את המציאות החדשה. "ראיתי המון כתבות על זה שקשישים צריכים להישאר בבתים, וזה ממש תפס לי את הלב", היא נזכרת. שיחות טלפון לשתי חברותיה הטובות מהלימודים, יעל הלוי ועופרי דמארי, הובילו להקמה של מיזם חברתי חדש בשם "חבר טלפוני", המחבר בין סטודנטיות וסטודנטים מתחומי הטיפול לקשישים החשים בדידות.
הן התחילו לגייס חברים לספסל הלימודים, הקימו אתר, גייסו 400 מתנדבים, ובשיתוף פעולה עם עמותות ורשויות מקומיות, הצמידו לכל מתנדב קשיש או קשישה החשים בדידות או זקוקים לקשר רציף. יחד עם פרופ' ענת שושני מהמרכז הבינתחומי בהרצליה הן כתבו דף הנחיות למתנדבים, ושלחו אותם לדרך עם בקשה ליצור קשר פעם בשבוע עם החבר הטלפוני החדש.
"המטרה של השיחות היא לתת איזשהו מענה רגשי בכל התקופה הזו, להיות אוזן קשבת, להפיג את הבדידות", אומרת עופרי. "לפעמים הקשישים מספרים למתנדבים שלנו על קשיים ומחסור במוצרים בסיסיים, או על מצב רפואי או נפשי לא טוב. אנחנו בקשר עם עמותות סיוע ועם הרווחה, ומתווכות את המידע הזה".
המתנדבים מתעדים כל שיחה בדוח מיוחד, כדי שהגורמים המומחים יוכלו להתעדכן ולסייע בקשיים שעולים. במרכז הבינתחומי אף הקצו למיזם פסיכולוגיות מתמחות מהקליניקה לפסיכולוגיה, המספקות סיוע נפשי גם למתנדבים עצמם, שנתקלים לעיתים בסיפורים שההתמודדות איתם איננה קלה.
השלוש מספרות כי כמעט מדי יום הן נאלצות לגייס סטודנטים לאיתור מקרר לאדם הנמצא במצוקה, או להשלמת רכישת תרופות והבאתן עד הבית. והיו כמובן גם מקרים קיצוניים יותר: "אחד המתנדבים שלנו זיהה שהאישה המבוגרת שבקשר איתו לא ענתה לו יומיים", מספרת הלוי. "העברנו את המידע לעובדת הסוציאלית ברווחה, והיא הגיעה לביתה, שם התברר שהקשישה נפלה, והייתה זקוקה לפינוי לבית חולים. גם בדיעבד האישה לא יודעת כמה זמן שכבה שם, היא לא זכרה מה קרה, רק זכרה שקיבלה מכה בראש. היא התגלתה בזכות הערנות של המתנדב, וזה רק סיפור אחד מני רבים".
איך אתן מנהלות את כל האופרציה הזו תוך כדי עבודה ולימודים? זה הרי מיזם שגוזל זמן רב.
הלוי: "אנחנו מנהלות את הכול דרך הטלפון וקובץ אקסל שבנינו, ודרך המייל והאתר. זה גוזל זמן, אבל זה זמן שאנחנו נהנות ממנו. זו חלק משגרת היומיום שלנו בשנה האחרונה, וזה משולב היטב. מאוד חשוב לנו הרובד של החיבור בין הדורות שלא קורה בהרבה מקומות, ואנחנו מתרגשות לראות שכאן זה קורה. המתנדבים כותבים לי: 'תודה שהכרת לי חבר לחיים, תודה שהכרת לי סבא וסבתא'. הם נרתמים לזה מכל הלב, ונוצרו קשרים מדהימים".
גם כעת, כשהחיסונים באופק והתחושה היא שאולי ממש בעוד רגע הקורונה תהפוך זיכרון רחוק, החברות מבהירות: "חבר טלפוני" לא הולך לשום מקום. "המיזם אמנם נולד בתקופת הקורונה, אבל הוא כאן כדי להישאר", אומרת גביש. "הבדידות והצורך של אוכלוסיית הגיל השלישי יהיו קיימים גם אחרי הקורונה. גם המתנדבים ירצו להמשיך את הקשרים האלו. גם קשישים שיש להם משפחה פונים לפרויקט שלנו, לא תמיד למשפחה יש זמן, וחלקם רוצים להכיר עוד חבר. הבדידות אמנם עלתה לכותרות עכשיו בגלל הנגיף, אבל זו לא תופעה חדשה".
למעשה, מדגישה דמארי, בדידות היא מגפה בפני עצמה. "את ההשלכות של התקופה הזו והאימפקט שלה אנחנו נראה רק בהמשך", היא אומרת. "כי עכשיו יש עמותות ומיזמים שמסייעים, אבל דווקא כשהכול יחזור לשגרה, יהיה צורך יותר גדול במיזם שלנו".
שני אשכנזי