אור פירון זומר / צילום: איל יצהר
כשפרצה מגפת הקורונה בישראל, בחודש מרץ, אור פירון־זומר הייתה כבר בעלת ניסיון של שש שנים בארגון הלוויות ואירועי אבל מכל סדרי הגודל, "אפילו באפס זמן", אבל גם היא לא דמיינה לאיזו מציאות כאוטית היא נכנסת כשהסכימה לקחת על עצמה את ניהול מערך נפטרי הקורונה של המדינה.
"לא תיארתי לעצמי שהעבודה תהיה כל־כך אינטנסיבית ומורכבת. היו ימים שפשוט לא קמתי מהכיסא", היא מספרת. "בחודש הראשון, היו ימים שבהם נפטרו 14 אנשים, וזה היה טירוף כי לא ידענו עוד איך לנהל את זה. כשכבר הייתי יותר מיומנת, גם ימי שיא של 60 נפטרים היו קלים יותר". לדבריה, מאז אפריל היא ישנה שלוש-ארבע שעות בלילה", ובכל זאת, היא לא מתחרטת לרגע על ההסכמה שנתנה: "מציעים לי לנהל פרויקט לאומי - מה, לא אקח?".
את ההסכמה נתנה פירון־זומר לפנייה שהגיעה אליה מצד "פורום חברות קדישא", גוף שמאגד בתוכו את חברות קדישא הגדולות בישראל. הפורום הציע לה לקחת על עצמה את תפקיד הפרויקטורית של האירוע, לאחר שהמדינה הטילה עליו לנהל את המערך הזה, וזאת כאמור בשלב שבו מעט מאוד היה ידוע על האופן שבו יש לטפל בגופות של נפטרי קורונה.
"לא ידענו כמעט כלום", היא נזכרת. "לא ידענו אם נפטרי קורונה עדיין מדבקים. המחשבה הייתה שכן וגם היום חושבים שכן, אבל פחות לחוצים מזה. לכן בהתחלה לא עשו טהרות לנפטרים. קברו בשקיות אטומות וזהו. עם הזמן הפורום הבין שצריך להפוך את התהליך לטוב יותר גם ברמת ההלכה וגם ברמת האנושיות".
המערך שהוקם לבסוף ובראשו היא עומדת כולל מוקד שירות, ארבעה מרכזי טהרה יהודיים ועוד שבעה מוסלמיים, ומערך שינוע של עשרות אמבולנסים מכל חלקי הארץ. "אני מאוד גאה באיך שהפרויקט מתנהל. לא היה אף מקרה שנפל בין הכיסאות". כיום, היא מעדכנת, אחרי שהוקמו מרכזי טהרה ייעודיים לנפטרי קורונה, הקבורה כבר לא מתבצעת בתוך שקית ניילון אטומה אלא בתוך שקית מתכלה, וזה הקל על המשפחות. "קבורה של אדם בתוך שקית אטומה זו חוויה קשה למשפחה".
הליווי של המשפחות הוא החלק המורכב ביותר בתהליך, היא מספרת. "משפחות לא הצליחו להיפרד כמו שצריך והמוות קורה מהר. אי אפשר להתקרב אל הנפטר, לנשק או לחבק בפעם האחרונה. יש בני משפחה שהם בעצמם בבידוד ולא יכולים לבוא להלוויה וצריך למצוא פתרונות. אחד הפתרונות הוא שאמבולנס מביא אותם עד לבית העלמין והם נשארים שם במשך ההלוויה.
"אלה משפחות שנמצאות בשוק, כי ההידרדרות מקורונה היא מאוד מהירה. הן לא מבינות איך זה קרה; איך רק לפני שבועיים אבא או אמא נכנסו לבית החולים בהליכה, ורק רצו קצת עזרה עם הנשימה, ולא יצאו משם. יש מקרים של אנשים שהיו מבודדים בבית עם קורונה ופתאום נפטרו. מתעוררות אצל משפחות הרבה שאלות שנוגעות למה היה קורה אילו הנפטר לא היה נדבק. מתעוררים יותר רגשות אשם מאשר במקרים אחרים".
באילו סיפורים קשים במיוחד נתקלת?
"ליווינו משפחות שאצלן כמה מבני משפחה נפטרו מקורונה. היה יום שבו בעל ואישה נפטרו מקורונה בהפרש של שעה זה מזה. הבעל היה בבית חולים והאישה בבית. היה מקרה של אב ושני בנים שנפטרו מקורונה. אני מתעסקת עם המוות כבר שנים, אבל אלה סדרי גודל שמעולם לא נתקלתי בהם, והסיפורים קשים ביותר".
בימי שגרה, פירון־זומר היא מנכ"לית ובעלים של חברה לשירותי אבל בשם "סופיה", שאותה הקימה. לצד ניהול המערך היא ממשיכה לקיים גם אירועי אבל מטעם החברה הפרטית שלה, ולמרות זאת אין לה כוונה לבקש החלפה כמו פרויקטורים אחרים שמוכרים לכם. "אני לא עוזבת דברים באמצע", היא אומרת.
כיצד אביה, שר החינוך לשעבר והרב שי פירון, רואה את העבודה שלה? "הוא מאוד גאה בי", היא משיבה בקצרה, ועוד לפני שמגיעה השאלה המפורשת היא ממהרת להצהיר: "אני לא אכנס לפוליטיקה, זה לא בשבילי. כשמישהו קרוב אלייך הגשים חלום מסוים, אז החלום נעשה קטן יותר. העולם העסקי מושך אותי יותר".
אז איפה נמצא אותך בעוד עשר שנים?
"בעמדות ניהול משמעותיות במיזמים שהקמתי. סופיה זה חלום שהגשמתי ואחריו אגשים עוד חלומות. מעניינות אותי תעשיות כמו נדל"ן והון סיכון".
הילה ויסברג