"כשנהיה מאתגר - אני נכנס למצב טורבו", מעיד שימי גשייד על עצמו. הוא עוד רגע בן 36, חסיד גור, מתגורר באשדוד, והאמת היא שהיו לו השנה מספיק אתגרים בשביל למלא לו"ז של שמונה אנשים. אבל לאנשים מסוגו אין דבר כזה מספיק אתגרים, תמיד יש מקום לעוד.
לפני 13 שנה, כשהיה תלמיד ישיבה ואב טרי, החליט גשייד להשתלב בשירות הלאומי-האזרחי. "אף אחד לא הכריח אותי, כמובן", הוא אומר, "אבל לא רציתי לומר 'תורתי אומנותי'. רציתי להיות שווה, לתרום את חלקי לעם ישראל, לעשות חסד, להראות שאין שוני ביני לבין החילוני".
הוא שובץ לשירות של שנתיים במחלקה האונקולוגית בבית החולים שיבא, והתקופה הזו קבעה את מסלול חייו לשנים שחלפו מאז. אפשר לומר שהיא הפכה אותם לכביש דו נתיבי: מצד אחד, השיבוץ במחלקה האונקולוגית גרם לו להצטרף לארגון "רחשי לב" שהיום הוא המנכ"ל שלו. זה ארגון שהקים אביו, ראובן גשייד, ב-1989 ומספק מרכז תמיכה ארצי לילדים חולי סרטן; מצד שני, עצם השתתפותו בשירות האזרחי הביאה אותו להקים ב-2013 את "חברים" - הגוף שמתפעל כיום את מערך השירות האזרחי לחרדים.
"אבא שלי לימד אותי שכל האנשים אותו דבר, כולם מיוחדים", אומר גשייד. "אבל האמת", הוא מוסיף בגילוי לב, "לא רציתי להיות גם אני סביב הסרטן. אני זוכר שבתור ילד רציתי לדבר עם אבא שלי, אבל הוא היה עם ילדים חולי סרטן ותמיד היו דברים דחופים. לא רציתי להיות אבא כזה, אבל השירות הכניס אותי עמוק פנימה, פשוט מִגנט אותי, והיום אני לא יכול לצאת משם. הנתינה הזו, המפגש עם הילדים והילדות, ההבנה שכולנו שווים וכולנו אוהבים וכואבים אותו דבר".
מעשה אבות סימן לבנים. ואתה, מצליח להיות אב קשוב לבעיות היומיומיות של ילדיך?
"אני לא מצליח לסגור את הטלפון", הוא אומר בכאב, "אפילו לא בשבת. אני תמיד זמין. מנסים להציב גבולות, אבל דברים זולגים וקרה שהילד נחשף לתמונות. זה קשה".
"רחשי לב" מטפלת היום בכ-500 ילדים חולי סרטן מכל שבטי ישראל, מפעילה מערך מתנדבים ומנהלת קשרים עם מרכזים רפואיים ועורכת גם טיולים ומגשימה חלומות.
ועכשיו נאותת, נציץ במראות הצד ונעבור אל הנתיב השני בחייו של גשייד, שקשור לתחום רגיש בהרבה: הפעלת מערך שירות אזרחי לחרדים. כידוע, מבחינת גדולי התורה, דין שירות אזרחי כשירות צבאי וכל מי שמכיר את החיים בחברה החרדית יודע שמדובר באומנות ההליכה בין הטיפות. בפער שבין ההצהרות הרשמיות של גדולי התורה לבין המציאות, יש לפעילים כמו גשייד מרווח לא קטן לפרוח. הוא לא מתריס ולא יוצא מהמחנה אלא פועל בתוך המיינסטרים של החברה החרדית. הוא לא אוהב לדבר על זה, אבל לצד העובדה שהוא דמות מוכרת ואהובה בציבוריות החרדית, גם היו לו הפגנות מתחת הבית וגרפיטי שרוסס בגנותו.
"המטרה המרכזית שלנו בהקמת 'חברים' הייתה לפתוח ולהרחיב את השירות למקומות נוספים. לא רק מד"א ובתי חולים, אלא גם משטרה, כיבוי אש וכיו"ב". כיום מטפלת "חברים" ב-1,450 מתנדבים, ומיום הקמתה השתלבו דרכה בשירות האזרחי מעל 8,000 חרדים בסך הכול".
זה הרבה או מעט?
"מבחינת יעדים מול הצבא ורשות השירות הלאומי האזרחי, זה הישג. מבחינתי, הייתי רוצה יותר. אנחנו אומרים: ללמוד תורה זה הכי חשוב, אבל אם אתה לא לומד - דאג לעצמך, לילדיך, בוא ותשתלב בשוק העבודה. השנה הצלחנו לגייס 750 מתנדבים".
כשהגיעה הקורונה, גשייד נכנס כאמור למצב טורבו, תוך שהוא משלב את מה שאסף בשני נתיבי חייו. בחזית הראשונה, הקימו גשייד וחבריו ל"חברים" חמ"לים בערים חרדיות ויצאו למבצעי הסברה. "הוצאנו רכבים עם רמקולים שהכריזו ביידיש על ההגבלות בערים חרדיות", הוא מספר. "הרעיון היה לא ללכת בכוח אלא לייצר הסברה בשפה של החרדים עם הניואנסים שמתאימים להם, כי עברית ו'חרדית' זו לא תמיד אותה שפה. זה היה ציבור שהותקף ונוצר כאן קונפליקט קשה עבורו: איך שומרים על הבריאות כשהדרך לכך עומדת בצורה כה מובהקת נגד אורח החיים שכל כך חשוב לו". במקביל דאג הארגון לחלוקת ערכות ומסכות בערים חרדיות, חלוקת מזון, הקמת מערך תרומת פלזמה בשיתוף בנק הדם ועוד. "גם כאן", הוא מספר, "מה שהיה אמור להיות מוקד שאוסף כתובות למשלוח, הפך למוקד הסברה שמסביר למה צריך מסכות ומה עושים עם אלכוג'ל".
בחזית השנייה, הרחיבה "רחשי לב" את פעילותה. גשייד והמתנדבים שלו פתחו מסגרות לימוד לילדי הצוותים בתל השומר, טיפלו בילדים בעלי צרכים מיוחדים, קיימו פעילויות חברתיות ועוד. "זו לא היתה שנה קלה", הוא אומר.
מה למדת?
"כל־כך הרבה. כיום אני מבין עוד יותר טוב מאשר קודם, כמה עוד אפשר להשפיע, כמה עוד אפשר לפעול. זה הזמן של הארגונים החברתיים להתגייס ולתרום ולהשפיע. צריך לקחת אחריות, לא לחכות שמישהו אחר יעשה את זה".
וכשאתה מסתכל עשור קדימה?
"אתה מדבר איתי על עשור? אני מתפלל להיות בריא וחזק, ושיהיה לי כוח לעזור לאחרים, וגם לא לשכוח את עצמי. אני לומד בתוכנית 'מעוז'. באחד השיעורים שאלו 'למי אתה מתגעגע?', זה אמר לסבא, ההוא להורים. כשהגיעו אליי אמרתי: 'אני מתגעגע לשימי, לא פגשתי אותו הרבה זמן למרות שאנחנו הולכים יחד כל הזמן'".
דרור פויר