אנה לרנר-זכות / צילום: איל יצהר
במשרד הבריאות תהליכים זזים לאט. בין הביורוקרטיה, לתהליכים הארוכים והבדיקות הזהירות אי אפשר פשוט "לרוץ קדימה". אלא שדווקא המשרד הזה נקלע השנה לניהול משבר חסר תקדים בהיקפו, הדורש DNA שונה לחלוטין.
אנה לרנר-זכות, בת ה-34, למדה היטב ב-6 השנים האחרונות את מסדרונות המשרד, ואת יכולתו להשפיע על "החיים עצמם". ביומיום היא מנהלת את תחום החדשנות במשרד הבריאות, אך כשהקורונה זינקה לחיינו - התפקיד שאותו ביצעה עד אז עבר התאמה והפך להיות מרכזי מאוד. בשנה החולפת היא מנהלת תחום שלא היה קיים עד כה במשרד הבריאות, ואמון על הקשר עם הרשויות המקומיות.
"כשהתחילה הקורונה, הבנו שיש כאן זירה משמעותית, שנקראת השלטון המקומי, ושצריך לבנות מולה ממשק עבודה", היא מסבירה. "זו זירה עם פוטנציאל אדיר, שמשרד הבריאות היה מצוי בה בהיקפים מצומצמים עד אז. בגלל שמשנת 2018 אני בממשק עם משרד הפנים, כבר היו לי את הקשרים הראשוניים וההבנה הנדרשת כדי להתחיל להרים את התחום הזה".
במסגרת עבודתה, לרנר-זכות מנהלת את פורום "מגן ישראל וראשי הרשויות", לשם מוזמנים ראשי הרשויות כדי לשטוח את הקשיים והלבטים, ולקבל מענה. "אנחנו מתקנים את הדברים הנקודתיים שקל לתקן, וזה עוזר לנו להתוות מדיניות באופן טוב יותר", היא מספרת. "הפורום השני הוא פורום של השר עם ראשי הרשויות. אנחנו מטמיעים את התובנות שעולות שם, ומתייעצים בקבוצות של עשרה ראשי ערים בכל פעם כדי שנוכל להתייחס באופן פרטני לטענות ולבקשות. בסופו של דבר, מה שעולה שם מגיע לקבינט".
תהליך השיתוף בין הרשויות המקומיות לבין משרד הבריאות, יכול להניב בהמשך - עם שקיעת הקורונה - תהליכי עבודה שוטפים טובים וקרובים יותר. לרנר-זכות מקווה כעת כי דווקא המשבר הגדול יוליד שינוי גישה אצל המערכת שזזה לאט ולא נוהגת לשתף את הציבור אלא בעיקר להנחות אותו. "יש כאן קפיצת מדרגה משמעותית ביכולת של משרד הבריאות להתייעץ ולהבנות תהליכים בשיתוף השלטון המקומי", היא אומרת. "כרגע זה מתעסק בקורונה, אבל בטווח הרחוק נעסוק באופן שייטיב עם כולנו בנושאים רבים: ממניעת עישון, לטיפות החלב והגיל הרך, ולשנות הזִקנה".
כבוגרת תוכנית הצוערים לשירות המדינה, עבור לרנר-זכות העבודה במגזר הציבורי היא המקום הטבעי, ושם היא גם רואה את עתידה. ההבנה הזו פגשה אותה ברגע אחד מול נערה שבה טיפלה. "הגעתי לשירות המדינה אחרי שהייתי מדריכה ביחידה להפרעות אכילה בהדסה עין כרם", היא מספרת. "חשבתי שאהיה פסיכולוגית, אבל אחת הנערות שהדרכתי אמרה לי: 'את כל־כך עוזרת לי, אבל את צריכה לעזור להרבה'. שמעתי פרסומת ברדיו על צוערים לשירות המדינה, והדברים התחברו. הבנתי שאני רוצה להיות במקום שבו נקבעת המדיניות".
מה מניע אותך להמשיך בעשייה הזו?
"אני מאוד מאמינה בכוח של אנשים לשנות ולעשות יותר טוב. מספיק נודניק אחד שיכול לשנות דברים מן הקצה אל הקצה. אני רוצה להוביל תהליכים חדשניים שנמצאים מתחת לעיניים של כולם, אבל לא היה את המשוגע לדבר שיעשה אותם. הדבר הבא הוא חיזוק של השלטון המקומי בכל התחומים. למשל, במקום משרדים כמו 'בריאות' ו'רווחה', להפוך את המשרדים למשרדי תוכן - משרד לגיל הרך, משרד לענייני הזדקנות וכו'. אולי יום אחד אוביל למקום הזה".
שני אשכנזי