אחמד מוהנא גדל באום אל־פחם במשפחה חד-הורית שאת מצבה הכלכלי הוא מגדיר "על סף פת לחם". זאת הייתה מציאות שבה "היה מורכב לסיים י"ב", ובכל זאת, הוא סיים תיכון, והחל בלימודים אקדמיים במקביל לעבודה סביב השעון כדי לממן אותם ולעזור למשפחתו.
עם סיום לימודיו החל לעבוד בכנסת, כעוזרו הפרלמנטרי של ח"כ אחמד טיבי, ואז החליט לייסד, לצד פעילים נוספים, את עמותת אמאנינא (פירוש השם בערבית הוא "משאלותינו"), המקדמת התנדבות ומעורבות חברתית בחברה הערבית, ודרך זה גם מוביליות חברתית. מאז 2017 הוא משמש כמנכ"ל העמותה.
איך התנדבות מקדמת מוביליות חברתית?
"40% מהצעירים בחברה הערבית נמצאים בחוסר מעש בגלל היעדר מסגרות, ויש ואקום. ההתנדבות והעשייה מעניקות להם מסגרת, ומאפשרות להם לקחת אחריות. בעשור האחרון יש תופעה של צעירים שלוקחים אחריות ורוצים להשפיע".
משבר הקורונה תפס אותו בעיצומה של תקופת צמיחה בעמותה. שבועיים לפני כן הוא חזר מבוסטון, ועוד בטרם הצליח להשתחרר לגמרי מהג'טלג, פרצה המגפה. "בתוך כמה ימים", הוא מספר, "שמנו את כל העשייה היומיומית של העמותה בצד, והתמקדנו בקורונה. גייסנו מתנדבים כדי לסייע במשבר ומיפינו את הצרכים של החברה הערבית. היה חשוב לתת מענה לצורכי האוכלוסייה ולהשתמש במשבר כהזדמנות לצמיחה של הארגון".
מה עשיתם?
"גייסנו 150 סטודנטים ממקצועות הבריאות כדי שייתנו מענה לנושא של המודעות למחלה, דאגנו לתרגום לערבית של החומרים וההנחיות של משרד הבריאות, פתחנו מוקד סיוע לאנשים שפוטרו מעבודותיהם, וסייענו בבקשות לביטוח לאומי. גם עלינו לאינטרנט עם פורטל שכולל את כל הארגונים שפעילים במצב חירום בחברה הערבית".
מה הייתה הבעיה הכי גדולה בחברה הערבית?
"הצורך הראשון היה ביטחון תזונתי. כמחצית מהחברה הערבית נמצאת מתחת לקו העוני, ודאגנו לגייס תמיכות מקרנות וארגונים עסקיים ולחלק עשרות אלפי סלי מזון באמצעות יותר מ־500 מתנדבים שהיו פרוסים בכל היישובים, כמו גם תרופות לאוכלוסיות בסיכון. הרשויות איבדו שליטה על המצב, ופה אנחנו נכנסנו.
"צריך להבין שבחברה הערבית רבים נמצאים במצב של הישרדות. למשל, 52% מהסטודנטים הערבים שוקלים לפרוש מלימודיהם האקדמיים בעקבות הקורונה. כשזה המצב, מאבדים אמון ברשויות, מצפצפים על ההנחיות, ומכאן הדרך להידרדרות קצרה".
איפה אתה רואה את עצמך בהמשך?
"בחודשים האחרונים סייעתי לאיימן סייף (פרויקטור הקורונה בחברה הערבית) והצטרפתי לצוות שלו. בימים אלה אני מצטרף לאתגר חדשני ופורץ דרך של ניהול רשת תורמים ערבים, ויש לזה לדעתי מומנטום מנצח. נכון שלחברה הערבית כקולקטיב יש תקרת זכוכית, אבל יש בה הון אנושי איכותי ומעולה וחשוב שכולם ידעו לפתח אותו וליהנות ממנו. אני פחות מתחבר לכיוון הפוליטי, אבל מישהו כמוני, שקוראים לו אחמד וגדל באום אל־פחם, היה יכול להוביל את נושא ההתמודדות עם הקורונה לא פחות ממשה בר סימן טוב".
הדס מגן